🟦 1. לשכת האחים המוסלמים – מצרים, שנות ה־70–80

• האחים המוסלמים הם תנועה איסלאמיסטית שנוסדה במצרים ב־1928.

• בשנות ה־70–80 הם היו גוף גדול, בעל השפעה רעיונית רחבה בעולם הערבי.

• בתקופה זו התנועה הייתה אופוזיציה אידאולוגית לשלטון המצרי, במיוחד לאחר הסכם השלום עם ישראל (1979).

• חלק מהצעירים הקיצוניים שפרשו מהאחים המוסלמים הקימו ארגוני טרור עצמאיים.

🟥 2. רצח אנואר סאדאת (1981)

• סאדאת נרצח ב־6 באוקטובר 1981.

• הרוצחים היו אנשי הג’יהאד האיסלאמי המצרי, ארגון טרור שהתפצל מהאחים המוסלמים.

• מנהיגי ההתנקשות:

  • ח'אלד אל־אסלאמבולי

  • עבד אל־חמיד עבד אל־סלאם

• הארגון ראה בסאדאת בוגד בגלל הסכם השלום עם ישראל.

🟩 3. התפשטות רעיונות האחים המוסלמים בישראל (שנות ה־70–80)

• בשנות ה־70–80 רעיונות האחים המוסלמים הגיעו גם לישראל, בעיקר דרך סטודנטים ערבים ישראלים שלמדו בירדן ובמצרים.

• כך נוצרה לשכת התנועה האסלאמית בישראל — גוף מקומי, לא זרוע רשמית של האחים המוסלמים.

• ההשפעה הייתה רעיונית־דתית: דגש על דת, חברה, מוסר, צדקה, חינוך.

🟧 4. התנועה האסלאמית בישראל מתפצלת לשני זרמים (שנות ה־90)

הזרם הצפוני

• קרוב יותר רעיונית לאחים המוסלמים.

• התנגד לשילוב בפוליטיקה הישראלית.

• הוצא מחוץ לחוק ב־2015 בשל קשרים עם גופים קיצוניים.

הזרם הדרומי

• מתון יותר.

• תומך בהשתתפות בבחירות לכנסת.

• פועל במסגרת החוק הישראלי.

• זהו הזרם שממנו צמחה מפלגת רע״ם.

🟦 5. רע״ם (הרשימה הערבית המאוחדת)

• נוסדה כזרוע פוליטית של הזרם הדרומי של התנועה האסלאמית.

• פועלת בתוך הכנסת מאז שנות ה־90.

• ב־2021 נכנסה לקואליציא — לראשונה בתולדות המדינה.

• יו״ר המפלגה: מנסור עבאס.

🟪 סיכום קצר

• כן – רעיונות האחים המוסלמים השפיעו על התנועה האסלאמית בישראל בשנות ה־70–80.

• כן – באותן שנים התרחש רצח סאדאת על ידי ארגון שהתפצל מהאחים המוסלמים.

• כן – יש קשר רעיוני היסטורי.

🧠 הדמוקרטיא של מראית עין: יחסי תקשורת, הון ובחירה בישראל

תקציר

המאמר בוחן את יחסי הגומלין בין תקשורת, הון ושלטון בישראל, ומציע קריאה ביקורתית של מושג הבחירה הדמוקרטית. באמצעות ניתוח תהליכי עיצוב תודעה, שליטה בנראות ציבורית והאחדה של מדיניות כלכלית בין ימין לשמאל, נטען כי הדמוקרטיא הישראלית מתפקדת כמערכת של מראית עין — שבה העם משתתף בטקס הבחירה אך אינו משנה את כללי המשחק.

פרק 1: שטיפת מוח דמוקרטית — מנגנוני הנעה להשתתפות

בכל מערכת בחירות חוזרת על עצמה אותה סיסמא: "צאו להצביע", "מי שמצביע משפיע", "צאו מהאדישות". המסרים הללו, המוצגים כסימן להשתתפות אזרחית חיונית, משמשים למעשה כמנגנון של הנעה רגשית שמטרתו לשמר את הלגיטימציה של המערכת הפוליטית הקיימת. העם מאמין כי הוא מממש את זכותו הדמוקרטית, אך הבחירה נעשית מתוך מסגרת נרטיבית מוכתבת מראש — חפיסת קלפים שהוכנה על ידי גורמים בעלי השפעה בתקשורת ובשוק.

פרק 2: שליטה בתודעה — התקשורת כמעצבת מציאות

התקשורת בישראל, כמו במדינות דמוקרטיות אחרות, אינה רק מעבירה מידע אלא קובעת את גבולות השיח האזרחי. בהתאם לתיאוריית ה־Agenda Setting, התקשורת אינה אומרת לאזרח מה לחשוב, אלא על מה לחשוב. בעלי ההון, המחזיקים בערוצי התקשורת המרכזיים, מגדירים מי יופיע על המסך, מי יזכה לחשיפה, ומי ייעלם. מי שלא נראה — לא קיים. כך נוצרת מערכת שבה הייצוג העממי נשלט על ידי אינטרסים כלכליים ופוליטיים, ולא על ידי עקרונות של שוויון או שקיפות.

פרק 3: נראות כמכשיר פוליטי

השליטה אינה מסתכמת בתוכן — היא מתרחבת גם אל הנראות. המועמד הפוליטי נמדד לפי הופעתו, סגנונו, זווית הצילום שלו והאופן שבו מוצגים דבריו. נראות לא טובה יכולה להפיל מועמד עוד לפני שהבחירות מתחילות. התקשורת (תוכניות בידור וסאטירה חקיינית) מייצרת דימוי של "מנהיג" או "לא רציני", ובכך משפיעה על דיעת האזרח באופן עמוק יותר מכל טיעון אידיאולוגי.

פרק 4: ריכוזיות כלכלית והאחדת מדיניות

מבחינה כלכלית, ההבדלים בין ימין לשמאל בישראל כמעט ונעלמו. בעשורים האחרונים שתי הגישות מובילות לאותה תוצאה: ריכוזיות, הפרטה, והמשך שליטה של בעלי ההון במשק ובתקשורת. המאבק הפוליטי הפך למאבק על תדמית — לא על מהות. האזרח נחשף לדמויות מעוצבות היטב, אך לא לרעיונות חדשים באמת. כך נשמרת מערכת שבה הבחירה היא אשליא של גיוון, אך בפועל מדובר בשימור של אותו סדר כלכלי־חברתי.

פרק 5: הדמוקרטיה כטקס של אישור

הדמוקרטיא הישראלית מתפקדת כזירה של מראית עין. העם משתתף בטקס הבחירה, אך אינו משנה את כללי המשחק. הבחירות מעניקות תחושת שליטה מדומה, בעוד שההחלטות האמיתיות מתקבלות במוקדי כוח כלכליים ותקשורתיים. התקשורת, במקום לשמש כשומרת סף, הפכה לכלי עיצוב תודעה — קובעת מי ייראה "מנהיג" ומי יישאר מחוץ לפריים.

פרק 6: סיכום — פריצת המסגרת

השאלה הגדולה אינה במי נבחר, אלא איך נוכל לפרוץ את המסגרת שמגדירה מי בכלל רשאי להיבחר — ואיך הוא אמור להיראות. רק שינוי עמוק בתודעה העממית, לצד יצירת תקשורת חופשית באמת שאינה כפופה להון ולשלטון, יוכל להחזיר את המשמעות האמיתית למושג הבחירה. רק אז נוכל לדבר על דמוקרטיא אמיתית — לא של מראית עין, אלא של בחירה חופשית באמת.

הדינמיקה הפוליטית החדשה: איך תיוגים רדיקליים משרתים את שני הצדדים

במרחב הפוליטי הישראלי, שבו תיוגים הפכו לכלי עבודה מרכזי, אפשר לראות תופעה מעניינת: כל צד מרוויח כשהוא מציג את יריבו כקיצוני יותר ממה שהוא באמת. בדיוק כפי שבן גביר נהנה כשהוא מכונה “ימני רדיקלי” על ידי יריביו — כך גם גדי אייזנקוט מרוויח כשהוא מוצג כ“שמאלן רדיקלי”.

למה זה קורה? משום שהתיוגים האלה אינם משקפים את המציאות הפוליטית, אלא את האסטרטגיא של מי שמשתמש בהם.

1. מה יוצא לבן גביר מלכנות את אייזנקוט “שמאלן רדיקלי”?

כשבן גביר מציג את אייזנקוט כקיצוני, הוא מנסה לייצר דה־לגיטימציא למרכז הפוליטי. אבל בפועל, זה יוצר אפקט הפוך: מצביעי ימין מתונים מרימים גבה — הם מכירים את אייזנקוט, יודעים שהוא לא מירב מיכאלי ולא יוסי שריד, ומבינים שהתיוג מוגזם.

מצביעי מרכז ושמאל מתונים, לעומת זאת, מרגישים דווקא נוח יותר לעבור מלפיד לאייזנקוט. אם בן גביר מכנה אותו “רדיקלי”, הם מבינים שהמרחק בינם לבינו קטן בהרבה ממה שמנסים להציג.

2. תופעת העדר: איך זה משפיע על המפה הפוליטית

הפוליטיקה הישראלית רגישה מאוד לתיוגים ולסמלים. כשדמות ביטחונית כמו אייזנקוט מוצגת כקיצונית — זה יוצר תנועה של מצביעים שמחפשים אלטרנטיבה יציבה, ממלכתית, לא מתלהמת.

במקביל, דמויות כמו בנט, שניסו להחזיק את המרכז־ימין, מאבדות גובה. לא בגלל מה שעשו או לא עשו, אלא בגלל שהשיח הציבורי נדחף לקצוות.

וכשהשיח נדחף לקצוות — העם מחפש איזון. אייזנקוט מספק בדיוק את זה.

3. למה זה עובד?

כי תיוגים רדיקליים הם כלי פסיכולוגי. הם יוצרים תחושת “אנחנו מול הם”, אבל גם מבליטים את מי שנמצא באמצע.

כשבן גביר קורא לאייזנקוט “שמאלן רדיקלי”, הוא בעצם מייצר עבורו תדמית של מישהו שמאיים על הימין הקיצוני — וזה בדיוק מה שמחזק אותו בקרב מצביעי המרכז.

4. בסופו של דבר — זה משחק של נרטיבים

הפוליטיקה הישראלית לא מתנהלת רק על בסיס עובדות, אלא על בסיס תחושות. והתחושות האלה מושפעות מהשיח, מהתיוגים, ומהניסיון לצייר את היריב כקיצוני.

אבל העם לא טיפש. הוא יודע לזהות מתי תיוג הוא כלי פוליטי ולא תיאור מציאותי. ולכן, דווקא הניסיון להקצין את אייזנקוט — מחזק אותו.

כאשר אויבים מדברים על נקמה: מדוע אבטחת משפחת נתניהו היא הכרח ביטחוני

הוויכוח הציבורי סביב אבטחת בני משפחתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו חוזר ועולה בכל פעם שמתרחשת הסלמה ביטחונית או אירוע דרמטי בזירה האזורית. יש הטוענים שמדובר בהוצאה מיותרת או בהגזמה, אך המציאות במזרח התיכון מלמדת אחרת: כאשר אויבי ישראל מאבדים בני משפחה בתקיפות צה״ל, השיח שלהם הופך אישי, טעון ולעיתים גם נקמני. במצבים כאלה, אבטחת ראש הממשלה ומשפחתו אינה פריבילגיה — היא חובה ביטחונית.

1. דפוס חוזר: מנהיגי אויב שאיבדו בני משפחה מגיבים בשיח נקמני

איסמעאיל הניא — חמאס

ב־10 באפריל 2024 לפי הספורות הנוצריות, נהרגו שלושה מבניו וארבעה מנכדיו בתקיפה ישראלית נגד חוליית טרור. התגובות שהגיעו מחמאס לאחר מכן היו רוויות שיח נקמה, כולל הצהרות על “מחיר שישראל תשלם”. חמאס הוא ארגון טרור רצחני, ולכן אמירות כאלה אינן רק רטוריקה — הן חלק מהאיום.

עלי חמינאי — איראן

על פי דיווחים, בתקיפה שבה חוסל חמינאי נהרגו גם ארבעה מבני משפחתו. גם כאן, השיח הציבורי בטהרן היה טעון מאוד, כולל קריאות נקמה מצד גורמים המקורבים למשטר. איראן היא מדינה עוינת בעלת יכולות טרור בינלאומיות, ולכן אמירות כאלה אינן עניין סמלי בלבד.

2. כאשר אויבים מאבדים בני משפחה — האיום הופך אישי

במערכת הביטחון מוכר היטב הדפוס שבו פגיעה בבני משפחה של מנהיגי אויב גורמת להם לנסות “להשיב כבוד” או “להחזיר מכה”. הדבר נכון במיוחד כאשר מדובר בארגוני טרור או משטרים אידאולוגיים קיצוניים.

במצבים כאלה, ראש ממשלת ישראל — מי שנתפס בעיניהם כסמל המדינה וכמי שמאשר פעולות צבאיות — הופך ליעד מרכזי. ולא רק הוא: גם בני משפחתו נתפסים בעיני אויבים כ”מטרה רכה” או “סמל”.

3. מדוע אבטחת משפחת נתניהו היא הכרח ביטחוני?

א. ראש הממשלה נתפס כאחראי על פעולות צה״ל

אויבי ישראל נוטים לייחס את כל התקיפות ישירות לראש הממשלה, גם אם בפועל ההחלטות מתקבלות במערכת מורכבת.

ב. אויבים כבר הצהירו בעבר על רצון לפגוע בהנהגה הישראלית

חמאס, חיזבאללה, הג׳יהאד האיסלאמי ואיראן — כולם הצהירו לאורך השנים על רצון לפגוע בדמויות בכירות בישראל.

ג. פגיעה בבני משפחה היא דפוס מוכר של ארגוני טרור

ארגוני טרור ברחבי העולם נוהגים לפגוע בבני משפחה של מנהיגים כדי לייצר אפקט פסיכולוגי וסימבולי.

ד. האיום על משפחת נתניהו אינו תיאורטי

הוא נובע מהתנהלות אויבים, מהצהרות פומביות, ומהעובדה שישראל פועלת נגד בכירים בארגוני טרור.

4. מקרים נוספים שבהם בני משפחה של בכירי אויב נפגעו בתקיפות

חשוב לדייק: צה״ל פועל נגד מטרות טרור — לא נגד משפחות. במקרים רבים, בני משפחה של בכירים בארגוני טרור נמצאים בקרבתם או בתוך תשתיות טרור ולכן נפגעים.

דוגמאות מהשנים האחרונות:

• תקיפות נגד בכירי חמאס בעזה שבהן נפגעו בני משפחה שנכחו במתחמי טרור.

• תקיפות נגד בכירי הג׳יהאד האיסלאמי במבצעים “עלות השחר”, “מגן וחץ” ו“שומר החומות”.

• תקיפות נגד תשתיות חיזבאללה בסוריה שבהן נפגעו בני משפחה שנכחו במבנים צבאיים.

בכל המקרים הללו, הארגונים הגיבו בשיח נקמה — לעיתים אישי מאוד.

5. פרק נוסף: סוגיית נפתלי בנט — ומה היא מלמדת על הצורך באבטחת משפחת נתניהו

הדיון סביב אבטחת ראשי ממשלה לשעבר עלה שוב כאשר נפתלי בנט, שהיה ראש ממשלה כשנה אחת בלבד , ממשיך לקבל אבטחה ברמה גבוהה. בנט הגיע לראשות הממשלה עם שבעה מנדטים בלבד, ולתקופה קצרה שלא כללה מבצעים רחבי־היקף או פגיעה משמעותית בבכירי אויב. בתקופתו לא נרשמו פעולות שהובילו לשיח נקמה אישי מצד ארגוני טרור.

ובכל זאת — הוא מקבל אבטחה של ראש ממשלה לשעבר.

מה זה מלמד?

1. האבטחה אינה רק פונקציא של היקף הפעילות הביטחונית של ראש הממשלה בזמן שתיפקד ככזה.

2. אם בנט מקבל אבטחה כארבע שנים לאחר תום תפקידו למרות שלא “דיגדג” את אויבי ישראל, הרי שהצורך באבטחה לבנימין נתניהו — מי שהוביל עשרות מבצעים וחיסל בכירים — ברור פי כמה.

3. נתניהו הוא ראש הממשלה המזוהה ביותר עם מדיניות תקיפה כלפי אויבי ישראל בעשורים האחרונים.

4. לכן, אבטחת נתניהו ומשפחתו אינה רק המשך של נוהל קיים — היא צורך ביטחוני ממשי.

המשמעות המעשית

אם ראש ממשלה לשעבר שתיפקד שנה אחת בלבד מקבל אבטחה מלאה, הרי שראש ממשלה שפגע קשות באויבי ישראל, הוביל מבצעים רחבי־היקף וחיסל בכירים — יזדקק לאבטחה עד סוף חייו, וכך גם רעייתו.

זו אינה אמירה פוליטית — זו הערכת סיכון.

6. סיכום: אבטחת משפחת נתניהו אינה פוליטית — היא ביטחונית

כאשר אויבי ישראל מאבדים בני משפחה ומדברים בגלוי על נקמה, האיום על ראש הממשלה ומשפחתו גדל. במציאות כזו, הדרישה לאבטחה הדוקה אינה גחמה, אינה פריבילגיא, ואינה עניין פוליטי — זו חובה ביטחונית בסיסית במדינה שמוקפת אויבים ומנהלת מלחמה מול ארגוני טרור.

משפט המלך בימינו אנו לא יכול להתקיים. העובדה שהעם בוחר את המנהיגים לא עושה אותם מלכים בארץ הזאת במשמעות שאין להם את ההיתרים שיש למלך שבורא עולם בחר בו למלוך על קניינו.

גם עם ישראל הוא קניינו של בורא עולם וגם הארץ הזאת היא קניינו של בורא עולם, ומשכך מלוכה כזאת לא יכולה להתקיים בארץ הזאת, כפי שנלמד גם ממלך אשור בעת שמשל בארץ הזאת ונצטווה לשמור ולקיים את משפט אלהי הארץ הזאת:

וַיָּבֵא מֶלֶךְ אַשּׁוּר מִבָּבֶל וּמִכּוּתָה וּמֵעַוָּא וּמֵחֲמָת וּסְפַרְוַיִם וַיֹּשֶׁב בְּעָרֵי שֹׁמְרוֹן תַּחַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּרְשׁוּ אֶת שֹׁמְרוֹן וַיֵּשְׁבוּ בְּעָרֶיהָ: וַיְהִי בִּתְחִלַּת שִׁבְתָּם שָׁם לֹא יָרְאוּ אֶת יְהוָה וַיְשַׁלַּח יְהוָה בָּהֶם אֶת הָאֲרָיוֹת וַיִּהְיוּ הֹרְגִים בָּהֶם: וַיֹּאמְרוּ לְמֶלֶךְ אַשּׁוּר לֵאמֹר הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִגְלִיתָ וַתּוֹשֶׁב בְּעָרֵי שֹׁמְרוֹן לֹא יָדְעוּ אֶת מִשְׁפַּט אֱלֹהֵי הָאָרֶץ וַיְשַׁלַּח בָּם אֶת הָאֲרָיוֹת וְהִנָּם מְמִיתִים אוֹתָם כַּאֲשֶׁר אֵינָם יֹדְעִים אֶת מִשְׁפַּט אֱלֹהֵי הָאָרֶץ:  וַיְצַו מֶלֶךְ אַשּׁוּר לֵאמֹר הֹלִיכוּ שָׁמָּה אֶחָד מֵהַכֹּהֲנִים אֲשֶׁר הִגְלִיתֶם מִשָּׁם וְיֵלְכוּ וְיֵשְׁבוּ שָׁם וְיֹרֵם אֶת מִשְׁפַּט אֱלֹהֵי הָאָרֶץ: וַיָּבֹא אֶחָד מֵהַכֹּהֲנִים אֲשֶׁר הִגְלוּ מִשֹּׁמְרוֹן וַיֵּשֶׁב בְּבֵית אֵל וַיְהִי מוֹרֶה אֹתָם אֵיךְ יִירְאוּ אֶת יְהוָה: מלכים.

וְעַתָּ֖ה שְׁמַ֣ע בְּקוֹלָ֑ם אַ֗ךְ כִּֽי–הָעֵ֤ד תָּעִיד֙ בָּהֶ֔ם וְהִגַּדְתָּ֣ לָהֶ֔ם מִשְׁפַּ֣ט הַמֶּ֔לֶךְ אֲשֶׁ֥ר יִמְלֹ֖ךְ עֲלֵיהֶֽם: מִשְׁפַּ֣ט הַמֶּ֔לֶךְ.

לעם יש זכות בחירה, קבלת עם ישראל את בורא עולם היא בחירה של העם ולזכות העם יאמר:

וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית, וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם; וַיֹּאמְרוּ, כֹּל אֲשֶׁר-דִּבֶּר יְהוָה נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע: שמות.

במקרה זה חשוב לזכור שהעם ביקש מנביא ושליח בורא עולם שישים מלך:

וַיֹּאמְר֣וּ אֵלָ֗יו הִנֵּה֙ אַתָּ֣ה זָקַ֔נְתָּ וּבָנֶ֕יךָ לֹ֥א הָלְכ֖וּ בִּדְרָכֶ֑יךָ עַתָּ֗ה שִֽׂימָה–לָּ֥נוּ מֶ֛לֶךְ לְשָׁפְטֵ֖נוּ כְּכָל–הַגּוֹיִֽם:

המלך הזה הוא נבחר של בורא עולם ולא של העם, העם לא יבחר מי ימלוך עליו בארץ הזאת, העם בחר כמו שאומרים לשנות את שיטת הממשל הוא בחר בשיטת ממשל חדשה, אך העם לא קבע מי יהיה המלך. זה לא כמקרה ביבי ולא כמקרה בנט וגם לא כמקרה בגין. העת הזאת היא עת הסתר פנים.

בקשת העם למלך נענתה, שמואל נצטווה לאמר לעם את משפט המלך. ההיתרים שיש למלך כמולך על העם, עם הסתייגות- לאחאב ואיזבל לא היתה זכות לדרוש את כרם נבות.

העם בעת שמואל קבע שהוא רוצה מלך ובורא עולם התיר זאת, לא לפני שהם יבינו מה הם בוחרים, שידעו מה הם מבקשים ומה הם יקבלו ומה יקרה אם:

וַיֹּ֣אמֶר שְׁמוּאֵ֔ל אֵ֖ת כָּל–דִּבְרֵ֣י יְהוָ֑ה אֶל–הָעָ֕ם הַשֹּׁאֲלִ֥ים מֵאִתּ֖וֹ מֶֽלֶךְ: וַיֹּ֕אמֶר זֶ֗ה יִֽהְיֶה֙ מִשְׁפַּ֣ט הַמֶּ֔לֶךְ אֲשֶׁ֥ר יִמְלֹ֖ךְ עֲלֵיכֶ֑ם אֶת–בְּנֵיכֶ֣ם יִקָּ֗ח וְשָׂ֥ם לוֹ֙ בְּמֶרְכַּבְתּ֣וֹ וּבְפָרָשָׁ֔יו וְרָצ֖וּ לִפְנֵ֥י מֶרְכַּבְתּֽוֹ: וְלָשׂ֣וּם ל֔וֹ שָׂרֵ֥י אֲלָפִ֖ים וְשָׂרֵ֣י חֲמִשִּׁ֑ים וְלַחֲרֹ֤שׁ חֲרִישׁוֹ֙ וְלִקְצֹ֣ר קְצִיר֔וֹ וְלַעֲשׂ֥וֹת כְּלֵֽי–מִלְחַמְתּ֖וֹ וּכְלֵ֥י רִכְבּֽוֹ: וְאֶת–בְּנוֹתֵיכֶ֖ם יִקָּ֑ח לְרַקָּח֥וֹת וּלְטַבָּח֖וֹת וּלְאֹפֽוֹת: וְאֶת–שְׂ֠דֽוֹתֵיכֶם וְאֶת–כַּרְמֵיכֶ֧ם וְזֵיתֵיכֶ֛ם הַטּוֹבִ֖ים יִקָּ֑ח וְנָתַ֖ן לַעֲבָדָֽיו: וְזַרְעֵיכֶ֥ם וְכַרְמֵיכֶ֖ם יַעְשֹׂ֑ר וְנָתַ֥ן לְסָרִיסָ֖יו וְלַעֲבָדָֽיו: וְאֶת–עַבְדֵיכֶם֩ וְֽאֶת–שִׁפְח֨וֹתֵיכֶ֜ם וְאֶת–בַּחוּרֵיכֶ֧ם הַטּוֹבִ֛ים וְאֶת–חֲמוֹרֵיכֶ֖ם יִקָּ֑ח וְעָשָׂ֖ה לִמְלַאכְתּֽוֹ: צֹאנְכֶ֖ם יַעְשֹׂ֑ר וְאַתֶּ֖ם תִּֽהְיוּ–ל֥וֹ לַעֲבָדִֽים:וּזְעַקְתֶּם֙ בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא מִלִּפְנֵ֣י מַלְכְּכֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר בְּחַרְתֶּ֖ם לָכֶ֑ם וְלֹֽא–יַעֲנֶ֧ה יְהוָ֛ה אֶתְכֶ֖ם בַּיּ֥וֹם הַהֽוּא: מִשְׁפַּ֣ט הַמֶּ֔לֶךְ.

זה ההבדל:

בהמלכת מלך בני ישראל עבדי המלך:

אֶת–בְּנֵיכֶ֣ם יִקָּ֗ח וְשָׂ֥ם לוֹ֙ בְּמֶרְכַּבְתּ֣וֹ וּבְפָרָשָׁ֔יו וְרָצ֖וּ לִפְנֵ֥י מֶרְכַּבְתּֽוֹ:

ולא עבדי הבורא:

קַדֶּשׁ-לִי כָל-בְּכוֹר פֶּטֶר כָּל-רֶחֶם, בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל--בָּאָדָם, וּבַבְּהֵמָה:  לִי, הוּא: שמות.

כִּי-לִי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, עֲבָדִים--עֲבָדַי הֵם, אֲשֶׁר-הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:  אֲנִי, יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם: ויקרא.

כעת בואו נחשוב יחד מה אמר בנט שאינו נבחר של של בורא עולם כשאמר זאת:

וְאָמַרְתָּ, אֶל-פַּרְעֹה:  כֹּה אָמַר יְהוָה, בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל.  וָאֹמַר אֵלֶיךָ, שַׁלַּח אֶת-בְּנִי וְיַעַבְדֵנִי, וַתְּמָאֵן, לְשַׁלְּחוֹ--הִנֵּה אָנֹכִי הֹרֵג, אֶת-בִּנְךָ בְּכֹרֶךָ: שמות.

כִּי-אַתָּה אָבִינוּ--כִּי אַבְרָהָם לֹא יְדָעָנוּ, וְיִשְׂרָאֵל לֹא יַכִּירָנוּ:  אַתָּה יְהוָה אָבִינוּ, גֹּאֲלֵנוּ מֵעוֹלָם שְׁמֶךָ: ישעיהו.

אֱלֹהִים צְבָאוֹת,    שׁוּב-נָא: הַבֵּט מִשָּׁמַיִם וּרְאֵה;    וּפְקֹד, גֶּפֶן זֹאת. וְכַנָּה, אֲשֶׁר-נָטְעָה יְמִינֶךָ;    וְעַל-בֵּן, אִמַּצְתָּה לָּךְ. שְׂרֻפָה בָאֵשׁ כְּסוּחָה;    מִגַּעֲרַת פָּנֶיךָ יֹאבֵדוּ. תְּהִי-יָדְךָ, עַל-אִישׁ יְמִינֶךָ;    עַל-בֶּן-אָדָם, אִמַּצְתָּ לָּךְ. וְלֹא-נָסוֹג מִמֶּךָּ;  תְּחַיֵּנוּ, וּבְשִׁמְךָ נִקְרָא. יְהוָה אֱלֹהִים צְבָאוֹת הֲשִׁיבֵנוּ; הָאֵר פָּנֶיךָ, וְנִוָּשֵׁעָה: תהלים.

יִשְׂרָאֵל נוֹשַׁע בַּיהוָה, תְּשׁוּעַת עוֹלָמִים: לֹא-תֵבֹשׁוּ וְלֹא-תִכָּלְמוּ, עַד-עוֹלְמֵי עַד: ישעיהו.

לא נכון הדבר לאמר כשר חינוך לילדי עניים "שלא שיחק להם המזל" שנולדו לאבות עניים ולשים עצמך כמושיע וזאת בעת שבאה אחרי זה:

וְזַרְעֵיכֶ֥ם וְכַרְמֵיכֶ֖ם יַעְשֹׂ֑ר וְנָתַ֥ן לְסָרִיסָ֖יו וְלַעֲבָדָֽיו:

כִּי תְכַלֶּה לַעְשֵׂר אֶת-כָּל-מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ, בַּשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁת--שְׁנַת הַמַּעֲשֵׂר:  וְנָתַתָּה לַלֵּוִי, לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה, וְאָכְלוּ בִשְׁעָרֶיךָ, וְשָׂבֵעוּ: דברים.

וַיִּתְּנוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל לַלְוִיִּם מִנַּחֲלָתָם, אֶל-פִּי יְהוָה, אֶת-הֶעָרִים הָאֵלֶּה, וְאֶת-מִגְרְשֵׁיהֶן: יהושע.

""אחרי החשיפה במהדורה המרכזית לפיה במשרד הבינוי מקצים דירות שנועדו לנזקקים לעמותות דתיות המזוהות עם הבית היהודי,במערכת הפוליטית תוקפים את שר הבינוי: "הוא מספסר בדירות", האשים ח"כ גילאון. לפיד: "בבית היהודי מצאו פתרון קסם – פשוט מחלקים דירות לחברים על חשבונכם".פורום הדיור הציבורי פנה ליועמ"שחיים ריבלין | חדשות 2 | פורסם 31/12/14 11:58 " במקום לנזקקים – דירות לעמותות דתיותאמש חשפנו במהדורה המרכזית כי משרד הבינוי חתם בשקט על עשרות הסכמי מכירה של נכסי הדיור הציבורי למוסדות תורניים במחירים מגוחכים.למרות שבעיר דימונה יש יותר מ-100 דירות פנויות של הדיור הציבורי, משרד הבינוי לא מתכוון למסור אותן לזכאים או לשכן בהן משפחות קשות יום.במקום זאת, החליט המשרד למכור ללא מכרז לפחות 14 מהן לעמותה תורנית מקומית, בראשות הרב יעקב חמד. ממסמכים שהגיעו לידי חדשות 2 עולה, כי עסקאות מסוג זה הן עניין שכיח בהתנהלות המשרד שבראשות השר אורי אריאל, שמתברר כי מוכר עשרות דירות בהנחות מפליגות לעמותות דתיות שונות, מבלי להוציאן למכרז. למרות שעל פי חוק רק זכאי הדיור הציבורי רשאים לקנות את דירותיהם לאחר הערכת שמאי, אף אחת מהדירות שאנו בדקנו לא הוערכה וכעת הן מוצעות למכירה בהצעות מפליגות." ערוץ 2\רוטר.

וזאת עדות משנת 2015 לספורות הנוצריות:

וַיְמָאֲנ֣וּ הָעָ֔ם לִשְׁמֹ֖עַ בְּק֣וֹל שְׁמוּאֵ֑ל וַיֹּאמְר֣וּ לֹּ֔א כִּ֥י אִם–מֶ֖לֶךְ יִֽהְיֶ֥ה עָלֵֽינוּ: וְהָיִ֥ינוּ גַם–אֲנַ֖חְנוּ כְּכָל–הַגּוֹיִ֑ם וּשְׁפָטָ֤נוּ מַלְכֵּ֙נוּ֙ וְיָצָ֣א לְפָנֵ֔ינוּ וְנִלְחַ֖ם אֶת–מִלְחֲמֹתֵֽנוּ: מִשְׁפַּ֣ט הַמֶּ֔לֶךְ.

וְאֶת-זָכָר--לֹא תִשְׁכַּב, מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה:  תּוֹעֵבָה, הִוא.  וּבְכָל-בְּהֵמָה לֹא-תִתֵּן שְׁכָבְתְּךָ, לְטָמְאָה-בָהּ; וְאִשָּׁה, לֹא-תַעֲמֹד לִפְנֵי בְהֵמָה לְרִבְעָהּ--תֶּבֶל הוּא.  אַל-תִּטַּמְּאוּ, בְּכָל-אֵלֶּה:  כִּי בְכָל-אֵלֶּה נִטְמְאוּ הַגּוֹיִם, אֲשֶׁר-אֲנִי מְשַׁלֵּחַ מִפְּנֵיכֶם.  וַתִּטְמָא הָאָרֶץ, וָאֶפְקֹד עֲוֺנָהּ עָלֶיהָ; וַתָּקִא הָאָרֶץ, אֶת-יֹשְׁבֶיהָ. וּשְׁמַרְתֶּם אַתֶּם, אֶת-חֻקֹּתַי וְאֶת-מִשְׁפָּטַי, וְלֹא תַעֲשׂוּ, מִכֹּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה:  הָאֶזְרָח, וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם. כִּי אֶת-כָּל-הַתּוֹעֵבֹת הָאֵל, עָשׂוּ אַנְשֵׁי-הָאָרֶץ אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם; וַתִּטְמָא, הָאָרֶץ. וְלֹא-תָקִיא הָאָרֶץ אֶתְכֶם, בְּטַמַּאֲכֶם אֹתָהּ, כַּאֲשֶׁר קָאָה אֶת-הַגּוֹי, אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם. כִּי כָּל-אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה, מִכֹּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה--וְנִכְרְתוּ הַנְּפָשׁוֹת הָעֹשֹׂת, מִקֶּרֶב עַמָּם.  וּשְׁמַרְתֶּם אֶת-מִשְׁמַרְתִּי, לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת מֵחֻקּוֹת הַתּוֹעֵבֹת אֲשֶׁר נַעֲשׂוּ לִפְנֵיכֶם, וְלֹא תִטַּמְּאוּ, בָּהֶם:  אֲנִי, יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם: ויקרא.

הכנסת זה בית מחוקקים,

וּשְׁמַרְתֶּם אֶת-מִשְׁמַרְתִּי, לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת מֵחֻקּוֹת הַתּוֹעֵבֹת אֲשֶׁר נַעֲשׂוּ לִפְנֵיכֶם, וְלֹא תִטַּמְּאוּ, בָּהֶם:

וְלֹא תַעֲשׂוּ, מִכֹּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה:  הָאֶזְרָח, וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם. כִּי אֶת-כָּל-הַתּוֹעֵבֹת הָאֵל, עָשׂוּ אַנְשֵׁי-הָאָרֶץ אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם; וַתִּטְמָא, הָאָרֶץ. וְלֹא-תָקִיא הָאָרֶץ אֶתְכֶם, בְּטַמַּאֲכֶם אֹתָהּ, כַּאֲשֶׁר קָאָה אֶת-הַגּוֹי, אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם.

לא לשכוח את זה:

וּזְעַקְתֶּם֙ בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא מִלִּפְנֵ֣י מַלְכְּכֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר בְּחַרְתֶּ֖ם לָכֶ֑ם וְלֹֽא–יַעֲנֶ֧ה יְהוָ֛ה אֶתְכֶ֖ם בַּיּ֥וֹם הַהֽוּא: מִשְׁפַּ֣ט הַמֶּ֔לֶךְ.

לקרוא עוד:

לימודים מספר שמואל- פרשת משפט המלך.

שלום, אז ככה , יש עוד מעט בחירות בישראל. אני לא בוחרת לכנסת.

יש בעיה עם חוקת הדמוקרטיא שהבוחר מחוייב לקבל את קביעת הרוב. זאת אומרת שלמרות שאדם לא בחר בביבי , אם ביבי הרכיב קואליציא, כבוחר, האדם מחוייב לקבל את ביבי כמושל בו. ואני לא מוכנה לקבל את קביעת הרוב מבחינת משילות עלי שלא כפי שבחרתי.

מבחינה תורנית אני לא חוטאת בזאת שאני מוציאה עצמי מהרוב בדבר הזה.

אני עושה ראונד חדש על ספר שמואל.

בספר שמואל יש את עניין משפט המלך.

לפני שנדבר על מלכים. ביבי לא נחשב למלך בישראל. אין אדם שיכול להחשב מלך בישראל בארץ הזאת אם בורא עולם לא בחר בו.

מה שבחר העם במשפט המלך הוא משהו כמו שיטת ממשל, ניתנה לעם זכות בחירה לבחור במשילות מלך במקום משילות שופט נביא במשמעות שבורא עולם מולך עליהם. אך, את המלך בורא עולם בוחר, בורא עולם מולך על המלך מבני העם הזה והמלך הנבחר הזה מקבל את המפתחות, כמו שאומרים, למלוך על העם כפי שהותר לו במשפט המלך.

לביבי אין זכויות מלך בארץ הזאת כמשפט המלך על העם הזה.

גם לא לטראמפ.

ולענייננו.

אני לא בוחרת לכנסת, אתם יכולים לקרוא עוד פה:

ואני ככה קוראת בכל ענייני הבחירות עכשיו אומרים בנט ירד אייזנקוט עלה ובנט מכנס ישיבת חירום!!!

וככה שמתי לב במאמר שהם כותבים את השם של המפלגה של הרמטכ"ל לשעבר - אייזנקוט- ישר! עם הקפדה על הסימן קריאה, כנראה הוראה ממנהלי הקמפיין שלו.

במאמר מוסגר:

אייזנקוט הוא כמו בשיר על הרמטכ"ל התימני ממוצא אשכנזי של הגשש החיוור בשירם הנודע "עובדים עלינו" שהוא רלוונטי גם בימינו אנו. לפי השם של אייזנקוט נראה שהוא רמטכ"ל מרוקאי ממוצא אשכנזי, וכשמו כן הוא חזק (בסקרים).

הקיצר.

שמתי לב להקפדה הזאת. יש בזה עניין עם תשומת הלב שלנו שאנו רואים את סימן הקריאה, הוא מחזק את המילה כמו שאדם מגביר את הקול.

מאמר פרשנות: הברית שמציבה גבולות — מאולמרט מול בוש ועד נתניהו מול טראמפ

בפוליטיקה הישראלית יש כלל לא כתוב, אך כמעט תמיד נוכח: ישראל אינה אומרת את ההפך מנשיא ארצות הברית, במיוחד כאשר היחסים בין המנהיגים קרובים והברית האסטרטגית נמצאת במרכז הבמה.

הדפוס הזה בלט היטב אחרי מלחמת לבנון השנייה, והוא ניכר גם במציאות המדינית של ימינו.

🔵 2006: אסד שולח מסרים — וישראל מביטה לוושינגטון

לאחר מלחמת לבנון השנייה, בשאר אל־אסד העביר מסרים ברורים על נכונות לחידוש מו״מ עם ישראל. במקביל, ממשל בוש ראה בסוריה חלק מ“ציר הרשע” והתנגד לכל מהלך מדיני מולה.

באותה תקופה:

• אהוד אולמרט שקל את האפשרות להידבר עם אסד.

• שמעון פרס, אז נשיא המדינה, הדגיש שוב ושוב את מרכזיות הברית עם ארה״ב.

• והמציאות הייתה פשוטה: ישראל לא תפתח מהלך אסטרטגי שסותר את עמדת הבית הלבן.

הדבר לא תמיד נאמר במפורש, אך הוא היה ברור לכל מי שעקב אחר המערכת המדינית.

🔵 המסר לאסד: לא אומרים את ההפך מבוש

בכתבה שפורסמה ב־YNET ב־21.12.2006, אולמרט נשאל ישירות האם ישראל העבירה לאסד מסר שונה מזה של בוש. הוא לא אמר “כן”, אבל גם לא אמר “לא”. הוא פשוט חזר על העיקרון: ישראל מתואמת עם ארצות הברית.

בפועל, זה היה קו הגבול: אם וושינגטון מתנגדת — ירושלים לא תתקדם.

🔵 2020–2024: נתניהו מול טראמפ — אותה דינמיקה, שמות אחרים

הדפוס הזה לא נעלם. הוא רק לבש פנים חדשות.

בימי טראמפ, היחסים האישיים בינו לבין נתניהו היו מהצמודים שידעה ישראל עם נשיא אמריקאי. במצב כזה, ראש ממשלה ישראלי:

• לא יסתור את הנשיא האמריקאי בפומבי,

• לא יאמר את ההפך ממנו,

• ולא ייזום מהלך אסטרטגי שסותר את עמדת הבית הלבן.

גם כאשר היו פערים בעמדות, הם נותרו מאחורי הקלעים. הצורך לשמור על הברית ועל הגיבוי האמריקאי גבר על כל רצון לייצר מחלוקת פומבית.

🔵 סיכום: מה שרואים משם — לא תמיד רואים מפה

ההיסטוריא הפוליטית שלנו מלמדת שוב ושוב: מה שמנהיגים אומרים כשהם “כאן” — לא תמיד עומד כשהם מגיעים “לשם”.

כך היה אצל שרון, אצל אולמרט, אצל נתניהו — וכך ייתכן שיהיה גם אצל נפתלי בנט.

בנט עצמו כבר השמיע בעבר אמירות נחרצות על ההסכמים שנחתמו בתקופת טראמפ, צייץ על מה שלדעתו “לא היה נותן שיקרה”, והציג קווים אדומים ברורים. אבל הפוליטיקה הישראלית מלמדת אותנו שיערות כאלה הן לא סוף פסוק — הן רק צילום רגעי של נקודת מבט מסוימת בזמן.

בעוד עשור, אם יעמוד בנט בעמדה שבה הוא נדרש לקבל החלטות אסטרטגיות בזירה אזורית רותחת, ייתכן מאוד שיגלה — כמו קודמיו — שהמציאות מורכבת יותר מהציוצים. ובאותו רגע, לא יהיה מפתיע אם עיתונאי כמו ירון אברהם ישלוף את אותם משפטים ישנים ויציב אותם מול המעשה החדש. בדיוק כפי שהראו לנתניהו את דבריו על אולמרט, וכפי שהראו לשרון את דבריו על עצמו.

כי בסופו של דבר, מנהיגים רואים משם מה שלא ראו מפה. המידע שונה, האחריות שונה, והמרחב האסטרטגי שונה. הצהרות של “אני לעולם לא…” הן לעיתים רק עדות לכך שהאדם עדיין לא עמד מול המציאות שמחייבת אותו לשנות כיוון.

ולכן, מה אפשר לומר עכשיו?

בואו נחכה ונראה איך זה ייגמר. עוד לא נגמר — אפילו לא קרוב. ובמזרח התיכון, כמו שאנחנו יודעים היטב, יום שישי זה רחוק. הרבה מאוד יכול לקרות עד אז.

"תחקיר שפורסם בניו יורק טיימס מצטט גורמי ביטחון ישראליים שאמרו כי הסיבה למידור של ישראל מהשיחות הן הערכותיו האופטימיות של נתניהו לפני המערכה - שלא התממשו. לפי הדיווח, בישראל חוששים כי ההסכם המתגבש לא יעניק מענה לאיומים מאיראן או מלבנון" כאן חדשות.

הפרסום בניו־יורק טיימס, המיוחס ל“גורם ביטחוני ישראלי”, מציג תמונה מטרידה: גורם מתוך מערכת הביטחון בישראל מוסר לעיתון האמריקאי כי נשיא ארצות הברית, דונלד טראמפ, יצא למערכה מול איראן בעקבות הערכותיו האופטימיות של בנימין נתניהו. לכאורה מדובר ב“הערכה מקצועית”, אך בפועל — הערכה אופטימית היא עצה, והצגתה כך בפני כלי תקשורת אמריקאי אינה תמימה.

המשמעות הפוליטית של ההדלפה ברורה: היא עלולה לייצר לחץ פנימי על טראמפ.

במציאות האמריקאית, שבה חלקים מהציבור רגישים במיוחד לכל רמז למעורבות זרה בהחלטות ביטחוניות, אמירה כזו עלולה להתפרש כטענה שישראל דחפה את ארה״ב למלחמה לא מוצדקת. הדבר עלול לשמש תחמושת בידי גורמים אנטישמיים, בידי יריבים פוליטיים של טראמפ, ובידי מי שמבקשים להציג את המלחמה ככישלון שנגרם בשל “עצת נתניהו”.

הגורם הביטחוני שחשף זאת יודע היטב את ההשלכות. הוא יודע שהדבר עלול לערער את יציבותו הפוליטית של טראמפ מבית — ובכך להשפיע על עמדותיו במשאים ומתנים קריטיים, ובראשם ההסכם המתגבש מול איראן.

ההשפעה האפשרית על ההסכם עם איראן

אם טראמפ יעמוד תחת לחץ פוליטי פנימי, הוא עלול להתפשר בנקודות מהותיות:

• פיקוח גרעיני עמוק

• מנגנוני אכיפה

• דרישות לבלימת פעילות איראנית בלבנון

הדלפה שמערערת את טראמפ עלולה להוביל להסכם חלש — כזה שלא יטפל באיום הגרעין ולא ייתן מענה לאיום מצפון.

בישראל כבר הביעו חשש שההסכם המתגבש “לא ייתן מענה לאיומים מאיראן או מלבנון” — כך לפי הדיווח בכאן חדשות. אם כך, הדלפה שמחלישה את עמדת טראמפ עלולה להחמיר את המצב.

האם מדובר במהלך פוליטי פנימי בישראל.

הטיימינג, הניסוח והבחירה להדליף דווקא לעיתון המזוהה עם הממסד הדמוקרטי מעלים שאלה נוספת: האם הגורם הביטחוני מבקש לפגוע בנתניהו בזירה הפוליטית הישראלית.

הטענה שנתניהו נתן “הערכות אופטימיות מדי” — כלומר עצות שהובילו למהלך צבאי — עלולה לפגוע בתדמיתו הביטחונית, שהיא אבן יסוד במעמדו בישראל. אם ההסכם עם איראן ייחתם ללא טיפול בגרעין וללא הסדרה מול לבנון, הדבר עלול לפגוע עוד יותר בסיכוייו להיבחר מחדש.

במילים אחרות: הדלפה כזו עלולה להיות מהלך שמטרתו לטרפד את נתניהו פוליטית, גם במחיר פגיעה באינטרסים אסטרטגיים של ישראל.

הקשר לדמוקרטים בארה״ב

העובדה שההדלפה נעשתה ל–New York Times — עיתון המזוהה עם הממסד הדמוקרטי — מחזקת את האפשרות שהגורם המדליף קרוב יותר לעמדות הדמוקרטים מאשר לעמדות טראמפ. אם כך, הוא בוודאי מבין שהדברים ייתפסו בארה״ב כעוד טענה נגד טראמפ, ויוכלו לשמש את יריביו.

המשמעות: הגורם המדליף פועל בזירה האמריקאית והישראלית בו־זמנית — ומערער את שני המנהיגים.

סיכום

הדלפה של גורם ביטחוני ישראלי לניו־יורק טיימס, המייחסת לנתניהו השפעה על החלטת טראמפ לצאת למערכה מול איראן, אינה צעד תמים. היא עלולה:

• לעורר אנטישמיות בארה״ב

• לערער את טראמפ מבית

• להחליש את עמדת ארה״ב מול איראן

• להוביל להסכם גרעין חלש

• לפגוע בסיכויי נתניהו להיבחר מחדש

המהלך נראה כמו פעולה פוליטית מחושבת — כזו שמשרתת אינטרסים פנימיים בישראל ובארה״ב, גם במחיר פגיעה באינטרסים אסטרטגיים של ישראל.