Between Political Protest and Old Hatred: Why the World Shouts at Israel but Whispers About Iran

Introduction

Since the outbreak of the Hamas–Israel war in October 2023, the world has witnessed a massive wave of pro‑Palestinian demonstrations. Some were legitimate political protests. Many others, however, crossed into open hostility toward Israel, calls for sanctions, accusations of war crimes, and in several cases — violent antisemitism.

At the very same time, the Iranian regime has been brutally suppressing its own people: executing protesters, torturing detainees, and violently crushing dissent. Yet the global “human‑rights‑driven” voices that filled the streets against Israel were suddenly silent.

This contrast raises an uncomfortable question: Are these protests truly motivated by love for Palestinians — or by hatred toward Israel?

Part I: The Global Wave of Anti‑Israel Protests

According to international monitoring organizations and public reporting, pro‑Palestinian demonstrations took place across dozens of countries. Many were held directly outside Israeli embassies, and some included explicit antisemitic rhetoric or violence.

Countries with Major Pro‑Palestinian Protests

Europe

United Kingdom

France

Germany

Austria

Belgium

Netherlands

Spain

Italy

Ireland

Sweden

Denmark

Switzerland

North America

United States

Canada

Australia

Australia (notably Sydney, where antisemitic chants were reported)

Middle East & North Africa

Lebanon

Jordan

Tunisia

Morocco

Turkey

Asia

Pakistan

Indonesia

Malaysia

Bangladesh

South America

Chile

Brazil

Argentina

In many of these places, protests included slogans like “From the river to the sea,” calls for boycotts and sanctions, and in some cases, direct harassment or attacks on Jewish communities.

Part II: When “Pro‑Palestinian” Turns Into Antisemitism

In several countries, demonstrations escalated beyond political expression:

Australia — chants such as “Gas the Jews” were reported in Sydney.

United States — Jewish students and civilians were assaulted on campuses and in major cities.

Europe — synagogues vandalized, Jewish homes marked, and violent rhetoric normalized.

When a protest supposedly about human rights includes calls for genocide, it becomes clear that something deeper is at play.

Part III: The Deafening Silence on Iran

While Israel faced global condemnation, Iran continued:

Executing protesters

Shooting civilians

Torturing detainees

Oppressing women

Silencing journalists

Targeting minorities

And yet — no mass demonstrations in Western capitals. No weekly marches. No demands for sanctions. No moral outrage.

Why?

Possible reasons

Israel is an easier target — a democratic state that allows criticism.

Antisemitism adapts — it finds new language, new excuses, new disguises.

Iran is framed as “anti‑Western” — which grants it strange immunity among certain activist circles.

Fear — protesting against a violent dictatorship carries real danger; protesting against Israel does not.

Part IV: Is This Really About Palestinians?

The selective outrage speaks for itself:

No protests when Palestinians are killed in Syria.

No protests when Palestinians are discriminated against in Lebanon.

No protests when Hamas uses civilians as human shields.

No protests when Iran slaughters its own people.

But massive protests when Israel defends itself after a massacre.

This is not consistent human‑rights activism. It is selective morality. And selective morality is rarely about justice — it is about politics. Sometimes, it is about hatred.

Conclusion

The world marched against Israel in dozens of countries, often with rhetoric that crossed into antisemitism. Meanwhile, the Iranian regime’s atrocities against its own citizens were met with silence.

This contrast exposes a painful truth: Much of the global outrage is not driven by compassion for Palestinians — but by hostility toward Israel.

בין מחאה פוליטית לשנאה ישנה — על הפער בין הזעם כלפי ישראל והשתיקה מול פשעי איראן

מבוא

מאז פרוץ מלחמת חמאס–ישראל באוקטובר 2023, העולם ראה גל עצום של הפגנות פרו‑פלסטיניות. חלקן היו מחאות פוליטיות לגיטימיות, אך רבות מהן גלשו לאמירות אנטישמיות, קריאות לאלימות, דרישות לסנקציות על ישראל ואף תקיפות פיזיות של יהודים בקהילות שונות. במקביל — כאשר המשטר האיראני טובח בבני עמו, מדכא נשים, תולה מפגינים ומפעיל טרור כלפי אזרחים — אותם קולות "פרו‑אנושיים" נעלמים. השתיקה הזו צורמת במיוחד.

הפער הזה מעלה שאלה עמוקה: האם מדובר באמת בדאגה לפלסטינים, או שמא בשנאה לישראל וליהודים במסווה של "זכויות אדם".

גל המחאות נגד ישראל — איפה זה קרה.

על פי נתוני ויקיפדיה וארגוני ניטור מחאות בינלאומיים, התקיימו הפגנות פרו‑פלסטיניות בעשרות מדינות ברחבי העולם. להלן רשימה מרכזית של מדינות שבהן התקיימו הפגנות גדולות, לעיתים מול שגרירויות ישראל, ולעיתים עם קריאות אנטישמיות ואף אלימות:

מדינות שבהן התקיימו הפגנות פרו‑פלסטיניות משמעותיות

(מבוסס על המקורות שהובאו בחיפוש)

אירופה

• בריטניא – הפגנות ענק בלונדון, מעל 100,000 משתתפים; קריאות "Gaza, stop the massacre" ו"From the river to the sea".

• אוסטריא – הפגנות בווינה עם קריאות "From the river to the sea".

• בלגיא – הפגנות גדולות בבריסל.

• צרפת – הפגנות רבות, חלקן נאסרו בשל חשש לאלימות.

• גרמניא – הפגנות רבות, חלקן גלשו לאלימות נגד יהודים.

• הולנד, ספרד, איטליה, אירלנד, שוודיה, דנמרק, שווייץ – הפגנות מול שגרירויות ישראל ובמרכזי ערים.

צפון אמריקה

• ארה״ב – הפגנות בקמפוסים, בערים מרכזיות, חסימות כבישים, ולעיתים תקיפות של יהודים.

• קנדה – הפגנות מול מוסדות יהודיים ושגרירויות.

אוסטרליה

• סידני – הפגנה שבה נשמעו קריאות "Gas the Jews" לפי הדיווח של CTG.

המזרח התיכון וצפון אפריקה

• לבנון, ירדן, תוניסיא, מרוקו, טורקיא – הפגנות גדולות, חלקן מול שגרירויות ישראל.

אסיה

• פקיסטן, אינדונזיא, מלזיה, בנגלדש – הפגנות ענק בעד פלסטין.

דרום אמריקה

• צ'ילה, ברזיל, ארגנטינה – הפגנות מול מוסדות יהודיים ושגרירויות ישראל.

כאשר המחאה הופכת לאלימות אנטישמית

בכמה מדינות, המחאות לא הסתפקו בסיסמאות — הן גלשו לאלימות ממשית נגד יהודים:

• אוסטרליא – קריאות "Gas the Jews" בסידני.

• ארה״ב – תקיפות של יהודים ברחובות ניו יורק ולוס אנג'לס.

• אירופה – ריסוס צלבי קרס, תקיפות פיזיות, שריפת דגלי ישראל, וקריאות להשמדת ישראל.

העובדה שמחאות "פרו‑פלסטיניות" כוללות קריאות להשמדת יהודים מעידה על כך שחלק מהמפגינים אינם מונעים מאהבת פלסטין — אלא משנאת ישראל.

השתיקה מול איראן — למה אין הפגנות.

בזמן שהעולם יצא לרחובות נגד ישראל, איראן המשיכה לבצע:

• הוצאות להורג של מפגינים

• דיכוי נשים

• ירי חי על אזרחים

• עינויים בבתי כלא

• רדיפת מיעוטים

• טרור אזורי

ובכל זאת — כמעט ואין הפגנות פרו‑העם הפרסי, ואין מחאות ענק נגד המשטר האיראני.

הפער הזה זועק לשמיים.

למה.

1. כי ישראל היא יעד נוח לשנאה — מדינה דמוקרטית, פתוחה, חשופה לביקורת.

2. כי אנטישמיות היא כוח עתיק — והיא מוצאת לעצמה מסווה חדש.

3. כי איראן נתפסת כחלק מהנרטיב "האנטי‑מערבי" — ולכן זוכה להגנה מצד קבוצות מסוימות במערב.

4. כי קל יותר להפגין נגד ישראל מאשר נגד משטר רצחני שמסוכן למפגינים עצמם.

האם המחאות באמת "פרו‑פלסטיניות".

נראה שהמחאות אינן נובעות מאהבת פלסטין אלא משנאת ישראל — הדבר מקבל חיזוק מהעובדות:

• כאשר פלסטינים נטבחים על ידי סוריא, אין הפגנות.

• כאשר פלסטינים מדוכאים על ידי לבנון, אין הפגנות.

• כאשר איראן טובחת בפרסים — שתיקה.

• כאשר חמאס משתמש באזרחים כמגן אנושי — שתיקה.

• אבל כאשר ישראל מגיבה למתקפה רצחנית — העולם מתעורר.

הבחירה הסלקטיבית הזו אינה "זכויות אדם". זו פוליטיקה. ולעתים — אנטישמיות.

סיכום

העולם יצא לרחובות נגד ישראל בעשרות מדינות, לעיתים עם קריאות אנטישמיות ואלימות. במקביל, מול פשעי איראן נגד אזרחיה — דממה. הפער הזה חושף אמת לא נוחה: חלק גדול מהמחאות אינן נובעות מדאגה לפלסטינים, אלא משנאה לישראל.

המערכה על איראן: הצורך בקואליציה בינלאומית.

מבוא

ההתפתחויות האחרונות בזירה האיראנית מציבות את העולם בפני צומת דרכים רגיש. ההפגנות הנרחבות בתוך איראן, הנובעות מדרישות עממיות לצדק כלכלי, זכויות אדם וחירות בסיסית, יוצרות לחץ משמעותי על המשטר. במקביל, הצהרות מצד ארצות הברית על אפשרות להתערבות צבאית במקרה של דיכוי אלים, לצד איומים איראניים על פגיעה בישראל בתגובה, מגבירים את המתיחות האזורית.

בתוך מציאות זו עולה שאלה מרכזית: כיצד יכולה הקהילה הבינלאומית לפעול באופן שיחזק את העם האיראני — ולא את הנרטיב של המשטר. האם פעולה  של ארצות הברית לבדה תשרת את מטרות המפגינים, או שמא תעניק למשטר האיראני תחמושת תעמולתית נוספת.

הסכנה שבפעולה חד־צדדית

פעולה צבאית של ארצות הברית לבדה עלולה, כפי שמזהירים מומחים רבים, לשרת דווקא את המשטר האיראני. המשטר נוהג לטעון כי כל מחאה פנימית היא "קונספירציה מערבית־ציונית", וכי ארצות הברית וישראל הן שמניעות את ההתקוממות. התערבות אמריקאית בודדת עשויה לחזק את הטענה הזו, גם אם בפועל המפגינים דורשים זכויות בסיסיות ולא פועלים מטעם גורם זר.

במצב כזה, המשטר יכול להציג את עצמו כמי שנלחם ב"אויב חיצוני", ובכך לגייס תמיכה פנימית, לדכא את המחאה ביתר קלות ולהסיט את השיח מהבעיות האמיתיות של האזרחים.

חשיבותה של קואליציא בינלאומית

כפי שבעבר הוטלו על איראן סנקציות כלכליות רחבות היקף בהובלת מדינות רבות, כך גם כעת נדרש מהלך רב־לאומי. קואליציה הכוללת מדינות דמוקרטיות מאירופה, מדינות מרכזיות במזרח התיכון, דרום אמריקה ואוסטרליא יכולה לשדר מסר ברור: העולם עומד לצד העם האיראני — לא נגדו.

מהלך כזה יוצר כמה יתרונות:

• לגיטימציא בינלאומית רחבה: קשה למשטר לטעון שמדובר ב"מזימה אמריקאית" כאשר מדינות רבות ומגוונות פועלות יחד.

• פיזור אחריות ומניעת הסלמה: פעולה משותפת מפחיתה את הסיכון שהעימות יתפרש כמלחמה בין שתי מדינות בלבד.

• חיזוק המפגינים: העם האיראני יוכל לראות שהעולם מכיר במאבקו ולא מניח למשטר להציגו כשליח של גורמים זרים.

• החלשת הנרטיב של חמינאי: קואליציא רחבה מערערת את טענותיו של המנהיג העליון, המבקש להמשיך להזרים משאבים לארגונים וגורמים מחוץ לאיראן במקום להשקיע באזרחיו.

אחריות בינלאומית כלפי העם האיראני

העם האיראני אינו מבקש מלחמה, אלא חיים בכבוד. הוא דורש חופש ביטוי, שוויון, הזדמנויות כלכליות ושלטון שאינו מדכא את אזרחיו. כאשר העולם מתייצב מאחוריו, הוא מחזק את הלגיטימיות של המחאה ומצמצם את יכולת המשטר להציג אותה כפעולה חיצונית.

הקהילה הבינלאומית כבר הוכיחה בעבר כי היא מסוגלת להתאחד מול איומים גלובליים. גם במקרה זה, פעולה משותפת —התקפית, דיפלומטית, כלכלית ועוד — יכולה להיות המפתח לשינוי אמיתי.

סיכום

המציאות באיראן מורכבת, רגישה ורבת־משמעויות. פעולה התקפית של ארצות הברית לבדה עלולה, גם אם מתוך כוונות טובות, לחזק את המשטר האיראני ולפגוע במאבקם של המפגינים. לעומת זאת, קואליציה בינלאומית רחבה יכולה להעניק תמיכה אמיתית לעם האיראני, לערער את הנרטיב של המשטר ולהבהיר כי העולם אינו מקבל דיכוי של זכויות אדם.

האתגר גדול, אך גם ההזדמנות: לעמוד לצד עם המבקש חירות — ולהראות שהקהילה הבינלאומית מסוגלת לפעול יחד למען צדק, יציבות ושלום.

מילים שמייצרות מציאות:

תעוד מדבריו של ממדאני מחדשות כאן:

בשנים האחרונות הולכת ומתרחבת תחושה קשה בקרב חלקים מעם ישראל החי בגולה, ובעיקר בניו יורק. אמירות מסוימות שנשמעות בזירה הפוליטית אינן נשארות בגדר ויכוח רעיוני. הן מחלחלות לשטח, משפיעות על הלך הרוח, ומעניקות רוח גבית לקבוצות שכבר הוכיחו שהן מוכנות לפעול באלימות נגד יהודים.

כאשר נאמרת אמירה שלפיה פלסטינאים יכתבו את ההיסטוריא של ניו יורק, המשמעות אינה רק מאבק על נרטיב. בעיני רבים, אמירה כזו מתפרשת כהענקת לגיטימציא לקבוצות שפועלות באלימות נגד יהודים — קבוצות שכבר ביצעו פיגועים רצחניים נגד בני ישראל בעולם. במציאות כזו, קשה להתעלם מהקשר הישיר בין מילים לבין מעשים.

עם אחד — בארץ ובגולה

אי אפשר להפריד בין בני ישראל בישראל לבין בני ישראל בגולה. ההיסטוריא, הזהות והגורל המשותף מלווים את העם לאורך דורות. כל פגיעה ביהודי במקום אחד בעולם מהדהדת בכל מקום אחר. כל אמירה שמערערת את הלגיטימיות של ישראל אינה נשארת בגבולות המפה — היא מחלחלת אל חיי היומיום של יהודים שחיים רחוק מהעימות הישיר.

לכן, כאשר נוצרת אווירה שמסכנת את ביטחונם של יהודים בניו יורק, אין לראות בכך עניין מקומיא בלבד. זהו עניין של עם שלם.

הבחירה של יהודים — והכוח של ניידות

במצב שבו אמירות קשות הופכות לנורמה, וביטחונם של יהודים נפגע, עולה שאלה מהותית: האם על יהודים להמשיך לחיות במקום שבו הם מרגישים מאוימים. הטענה שלך ברורה: אם האווירה בניו יורק הופכת עוינת, ואם אמירות מסוימות מעניקות רוח גבית לאלימות,על יהודים לבוא לארץ ישראל או לעבור לערים אחרות — מקומות שבהם הם יוכלו לחיות בביטחון, לנהל את עסקיהם, ולכוון את תשלומי המס שלהם למקומות שמכבדים אותם.

הכוח של ניידות — של מעבר פיזי וכלכלי — הוא כוח משמעותי. החלטה של קהילות שלמות להעביר עסקים, מגורים ומשאבים לעיר אחרת יכולה לשנות מציאות. זו אינה קריאה לעימות, אלא קריאה להגדרה מחדש של גבולות הביטחון והכבוד.

מילים יוצרות מציאות — ועם ישראל חייב להגן על עצמו

המאמר הזה אינו עוסק באדם מסוים אלא במשמעות של אמירות. מילים יכולות לבנות, אך הן גם יכולות לפרק. כאשר אמירה מסוימת נתפסת כהצדקה לאלימות נגד יהודים, חובה להתריע. חובה לומר בקול ברור: עם ישראל, בכל מקום שבו הוא חי, זכאי לביטחון, לכבוד ולחיים ללא פחד.

כמה מילים בעניין אנטישמיות והמקור והסיבה לאנטישמיות מתוחכמת כמו זאת של ממדאני.

תחילה אדגיש שאמריקה היא ארץ מהגרים ומעמד היהודים בה כאזרחים שווה לכל אדם באמריקה. אין הבדל בין מהגר למהגר מבחינת מעמדו בארץ אליה הוא היגר. אמריקה זאת לא גרמניא, מבחינת אופי אמריקה היהודים לא גרים בה במובן של גולים בארץ ובאדמה של עם אחר.

ברור לכל שיהודים הם משפיעים מאוד באמריקה ולא רק מבחינה כלכלית גם תרבותית. כותבי הסיפור, באים ממקומות התרבות, כמו- ברברה סטרייסנד, כמו בוב דילן, כמו סיימון וגרפונקל, כמו סיינפלד וכמו סבן ועוד רבים. באומרו שהפלסטינאים יכתבו את הסיפור בניו יורק,  נשמעת הקנאה של ממדאני בעם ישראל גם על זאת.

וזה אדם מסוכן מאוד.

למחשבה:

ישראל הוא עם קרובו, נראה מפה שהאיראני חמינאי וזרועותיו אומר זאת וחוטא בזאת: כִּֽי–הִנֵּ֣ה א֭וֹיְבֶיךָ יֶהֱמָי֑וּן וּ֝מְשַׂנְאֶ֗יךָ נָ֣שְׂאוּ רֹֽאשׁ: עַֽל–עַ֭מְּךָ יַעֲרִ֣ימוּ ס֑וֹד וְ֝יִתְיָעֲצ֗וּ עַל–צְפוּנֶֽיךָ: אָמְר֗וּ לְ֭כוּ וְנַכְחִידֵ֣ם מִגּ֑וֹי וְלֹֽא–יִזָּכֵ֖ר שֵֽׁם–יִשְׂרָאֵ֣ל עֽוֹד: 

כאשר ציוה יהוה את משה- וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה קַח לְךָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ וְסָמַכְתָּ אֶת יָדְךָ עָלָיו– משה לא יכל לקבוע למי להעביר את מה שבורא עולם נתן לו כמקרה שבעים הזקנים– וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל- פרשת וזאת ברכה.

פרשת וזאת הברכה– וַיַּ֨עַל מֹשֶׁ֜ה מֵֽעַרְבֹ֤ת מוֹאָב֙ אֶל-הַ֣ר נְב֔וֹ רֹ֚אשׁ הַפִּסְגָּ֔ה אֲשֶׁ֖ר עַל-פְּנֵ֣י יְרֵח֑וֹ וַיַּרְאֵ֨הוּ יְהֹוָ֧ה אֶת-כָּל-הָאָ֛רֶץ– הדברים האלה נכתבו לאחר מות משה ורק מי שהיה עם משה על ההר יכול לכתוב זאת להעיד על זאת וגם לאמר שכך היה וכך יהיה– וְלֹֽא-קָ֨ם נָבִ֥יא ע֛וֹד בְּיִשְׂרָאֵ֖ל כְּמֹשֶׁ֑ה אֲשֶׁר֙ יְדָע֣וֹ יְהֹוָ֔ה פָּנִ֖ים אֶל-פָּנִֽים.

העם הפרסי מתעורר: בין מורשת המהפכה למציאות הכלכלית

1. המשבר הכלכלי כזרז להתעוררות

איראן ניצבת בתקופה שבה המציאות הכלכלית הקשה הופכת לקטליזטור לשינוי. אינפלציה, אבטלה, שחיקה ביוקר המחיה — כל אלה מציפים מחדש את השאלה האם המשטר הנוכחי עדיין משרת את העם שהקים אותו.

2. מהפכת 1979: תנועה עממית אמיתית

כדי להבין את ההווה, צריך לזכור את העבר. המהפכה של סוף שנות השבעים לא הייתה הפיכה צבאית ולא מהלך אליטיסטי. זו הייתה תנועה עממית רחבה. העם הפרסי הוא שדרש את סילוק השאה, הוא שהעלה את רוח המהפכה, והוא שקיבל את חומייני כגיבור לאומי עם שובו מפריז. מאותה סיבה שביקש העם הפרסי להוריד את השאה, הוא מבקש להוריד את ממשל האיאטולות- שחיתות כלכלית וצביעות (כולכם ראיתם את הפרטיות של בכירי ממשל מאחורי הקלעים, מאחורי הקלעים הם נוהגים מנהגי מערב "מושחתים" בעוד הם דורשים חיג'אב, גם הומוסקסאוליות נראתה בקרב בכירי המשטר שבמקרה זה הוצנע מאוד הדבר ולא הייתה דרישה להוצאה להורג, גם אצל החבר שלהם הג'יהדיסט סינוואר נראתה הומוסקסואליות שלא באה בדין).

3. לידתם של משמרות המהפכה

משמרות המהפכה הוקמו מתוך העם ומתוך רצונו. הם נועדו לשמר את המהפכה שהעם עצמו יצר, להגן על הסדר החדש ולשמש כוח מייצב. הם לא נולדו כמנגנון כוח מנותק, אלא כגוף עממי שנועד לשרת את העם הפרסי.

4. בין אידאולוגיא למציאות משתנה

גם החומייניזם התיישן ונשחק במובן שהפער בין ערכי המהפכה לבין המציאות היומיומית של האזרחים הלך וגדל. שחיתות, דיכוי, משברים כלכליים וחברתיים וכשהאיזון בין טובת העם לרעיונותיו וגחמותיו של המנהיג התעוות— כל אלה יצרו תחושה שהשלטון התרחק מהעם שאמור היה להיות מקור כוחו.

5. זכות העם לשינוי

כאשר שלטון מאבד את הקשר עם העם, זכותו של העם לדרוש שינוי. זהו עיקרון בסיסי בכל תפיסה דמוקרטית: מי שהעלה את השלטון רשאי גם להורידו. גם אם איראן אינה דמוקרטיה פורמלית, העיקרון הזה חי וקיים בתודעה העממית הפרסית שיצרה את המהפכה.

6. האחריות ההיסטורית של משמרות המהפכה

משמרות המהפכה צריכים לזכור את שורשיהם. לפני שהם משרתים את הממשל, הם בני העם הפרסי. הם נוצרו כדי להגן על רצון העם — לא כדי להחליף אותו. ברגע שהם שוכחים זאת, הם מאבדים את הלגיטימיות שהעניקה להם ההיסטוריא.

7. איראן בצומת דרכים

איראן של היום ניצבת בפני הכרעה עמוקה: האם להמשיך במסלול שמתרחק מהעם, או לשוב לערכים שבשמם נולדה המהפכה. ההיסטוריא מלמדת שהעם הפרסי יודע להתעורר כשהוא מרגיש שנעשה לו עוול. ייתכן שהרגע הזה מתקרב שוב.

היהודים הגולים בפרס אינם אסירי ציון בסיביר.

גם היהודים בניו יורק אינם אסירי ציון בסיביר.

היהודים שבחרו להשאר בפרס לאחר עליית חומייני ועד ימינו אנו, יכלו לעלות לארץ מתוקף העובדה שהם יכלו לצאת מפרס.

לא הייתה כל הגבלה עליהם ליציאה מפרס לנופש באמריקה או טורקיא ומשם להגיע לישראל בעזרת שגרירות ישראל בטורקיא עוד שהיחסים היו טובים עם טורקיא. ואותו הדבר עם שגרירות ישראל בארה"ב.

אמרו משהו שהם היו יכולים לצאת אך התנאי שכל הרכוש שצברו בפרס נשאר בפרס.

משמע, היה להם רכוש בפרס, כנראה רכוש ועושר שלא הולאם ושאופשר להם לשמר אותו עם עליית חומייני לשלטון. וכמובן לא הייתה להם בעיית חופש דת.

ברור שאם הייתה להם לאורך השנים האלה בעיית סכנת חיים הם היו באים ארצה ומשכך לא הייתה כזאת.

אין הבדל בין היהודים לפרסים בפרס מתוקף היחס השלטוני לשני העמים בפרס. השלטון הפרסי בעת הזאת יותר קשוח עם הפרסים משהוא עם היהודים בפרס.

אין עניין אנטישמי פה, גם הפרסים סובלים מהשלטון ואפילו יותר מיהודים.

תחשבו על מארין לה פן... בעניין זה, הדבר יאזן את המחשבת שלכם בעניין זה.

כמו היהודים בפרס כך גם חלק מהיהודים בניו יורק שגם הם הביעו סולידריות עם שונא ישראל שמושל כעת בניו יורק ועם זאת אין בעיה , הם לא כבוגדים תושבי ישראל שמכרו מידע לאיראנים במלחמה זאת.

האלימות נגד יהודים בעולם — אידיאולוגיה של שנאה שמזכירה את ימי האופל

הפער בין הטיעון הטריטוריאלי למציאות האלימה:

ארגוני טרור המציגים עצמם כמי שנאבקים על "שחרור אדמה" טוענים כי מטרתם היא להוציא יהודים מארץ ישראל. אך המציאות מוכיחה אחרת: פיגועים נגד יהודים מתרחשים גם בפריז, בלוס אנג'לס, באיסטנבול ובמקומות שאין להם שום קשר למאבק טריטוריאלי. האלימות הזו אינה מכוונת נגד מדיניות — אלא נגד זהות.

למה לפגוע ביהודים שחיים מחוץ לישראל:

אם המטרה הייתה באמת "לגרום ליהודים לעזוב את ישראל", הרי שיהודים שחיים בחו״ל כבר אינם חלק מהמאבק. ובכל זאת, הם מותקפים. הדבר חושף אמת פשוטה: הטרוריסטים אינם פועלים מתוך אסטרטגיה פוליטית — אלא מתוך שנאה אתנית-דתית.

מנגנון השנאה — וכיצד הוא מזכיר אידיאולוגיות נאציות:

אלו בדיוק המנגנונים שהופעלו באירופה של שנות ה־30 וה־40: שנאה שאינה תלויה במעשים, בגבולות או במציאות — אלא בזהות עצמה. זו אינה השוואה פוליטית, אלא ניתוח של דפוסי פעולה: כאשר קבוצה הופכת למטרה רק משום שהיא קיימת — זהו דפוס נאצי.

האלימות שמחזקת דווקא את הקשר לישראל

פגיעה ביהודים בחו״ל אינה מרתיעה יהודים מלעלות לישראל — אלא להפך. היא מזכירה להם שהאנטישמיות אינה תופעה מקומית אלא גלובלית, ושישראל היא המקום היחיד שבו הם יכולים להרגיש שיש להם מדינה שמגנה עליהם. אם מטרת הטרור הייתה "לגרום ליהודים לברוח" — הרי שהוא משיג את ההפך.

למה חשוב לקרוא לדברים בשמם

כאשר העולם מתייחס לפיגועים נגד יהודים כ"מאבק פוליטי", הוא מעניק להם לגיטימציא. כאשר הוא מבין שמדובר בשנאה גזענית — הלגיטימציא הזו מתפוררת. הצגת הדברים כפי שהם — אידיאולוגיא אלימה שמכוונת נגד יהודים באשר הם — היא חיונית כדי לחשוף את האמת ולמנוע שטיפת מח או הצדקת דבר שהגויים לא רוצים להצדיק.

אחריות מוסרית מול אידיאולוגיות של שנאה

ההתמודדות עם אלימות אנטישמית גלובלית אינה מסתכמת בזיהוי התופעה בלבד. היא מחייבת אחריות מוסרית רחבה — מצד מדינות, מוסדות בינלאומיים, תקשורת וקהילות — להבחין בין ביקורת פוליטית לגיטימית לבין אידיאולוגיה המבוססת על דה־הומניזציא ושנאה. כאשר אלימות מוצגת כ"תגובה" או "מחאה", היא זוכה למרחב פעולה מסוכן. אך כאשר היא מזוהה בבירור כאידיאולוגיא קיצונית שמכוונת נגד בני אדם בשל זהותם, מתאפשרת התמודדות אמיתית.

הכרה זו אינה רק עניין של דיוק היסטורי או מוסרי — היא תנאי הכרחי להגנה על חיי אדם. רק שיח גלוי, שאינו מפחד להצביע על מנגנוני השנאה, יכול למנוע את התפשטותם. ההיסטוריה הוכיחה שוב ושוב שאידיאולוגיות המבוססות על **דמוניזציא של קבוצות אינן נעצרות מעצמן; הן נעצרות כאשר החברה כולה מסרבת להעניק להן לגיטימציא.

לכן, האחריות אינה רק לחשוף את השנאה — אלא גם להבהיר שהעולם אינו מוכן לקבל אותה. זוהי הדרך היחידה להבטיח שהדפוסים האפלים של העבר לא ימצאו מחדש את דרכם אל ההווה.

** המילה "דמוניזציא" מתורגמת לעברית כ־הפיכה למעין "שד" או "דמון" במובן מטאפורי. במונחים חברתיים ופוליטיים הכוונה היא ל־הצגת קבוצה או אדם בצורה שטנית, מסוכנת או לא־אנושית, כדי להצדיק יחס שלילי או אלים כלפיהם.

✨ עלייה חדה באירועים אנטישמיים והפיכת יהודים ליעד

בשנה האחרונה אנו עדים לעלייה חדה באירועים אנטישמיים ברחבי העולם, כולל מתקפות אלימות וטבח מכוון נגד יהודים. תופעה זו מתרחשת גם כלפי יהודים שאינם אזרחי ישראל, אינם קשורים למערכת הביטחון הישראלית, ולעיתים אף אינם מעורבים כלל בשיח פוליטי. עצם היותם יהודים הופך אותם ליעד. המציאות הזו מדגישה עד כמה הזהות היהודית לבדה מספיקה כדי להציב אדם תחת סכנה, ללא קשר למעשיו, לעמדותיו או למיקומו הגאוגרפי.

✨ פעילות מדינות וארגוני טרור והיעלמות ההבחנה בין יהודי לישראלי

נראה כי ארגוני טרור, לצד מדינות עוינות כמו איראן, פועלים באופן ישיר ועקבי לפגיעה ביהודים בתפוצות. ההבחנה בין יהודי לישראלי מיטשטשת בעיני הגורמים הללו, והאיום הופך גלובלי, בלתי צפוי וחסר גבולות. הטשטוש הזה יוצר מציאות שבה כל יהודי — ללא קשר למוצאו, אזרחותו או עמדותיו — נתפס כשלוחה של ישראל, ובכך הופך למטרה פוטנציאלית עבור גורמים המבקשים לפגוע במדינה או בעם היהודי כולו.

📢 קריאה לעלייה לישראל והדוגמה של צוקרברג

מתוך מציאות זו עולה טענה ברורה: אני טוענת שיהודים צריכים לעשות עלייה לישראל, כולל צוקרברג, וזאת גם משום שמדינות עוינות המפעילות טרור מגבילות את השימוש בפייסבוק בארצן — ולכן הוא הופך למטרה חמה, ברורה ומיידית. העובדה שמדינות עוינות מציבות מגבלות על פלטפורמות שהוא עומד בראשן, רק מחזקת את ההבנה שגם דמויות בעלות כוח והשפעה עולמית אינן חסינות. במציאות כזו, ישראל היא המקום שבו יהודים יכולים למצוא ביטחון, יציבות ומרחב שבו זהותם אינה הופכת אותם לפגיעים.

🎡 כל זאת עם הסתיייגות:

אם המדינות בהן יהודים אלה גולים יראו את הטרור האיראני נגד יהודים בשטח שלהם כאיום עליהם ויגיבו כמו שצריך להגיב, אז שישארו שם ואני מושכת את הצעתי זאת.

✨ A Sharp Rise in Antisemitic Attacks and the Targeting of Jews Worldwide

In the past year, we have witnessed a sharp rise in antisemitic incidents across the world, including violent assaults and deliberate massacres targeting Jews. This phenomenon affects Jews who are not Israeli citizens, have no connection to the Israeli security establishment, and are often not involved in political discourse at all. Their Jewish identity alone turns them into targets. This reality underscores how simply being Jewish is enough to place a person in danger, regardless of their actions, opinions, or location.

✨ Terror Organizations and Hostile States Erasing the Line Between “Jew” and “Israeli”

It appears that terror organizations, alongside hostile states such as Iran, are acting directly and consistently to harm Jews in the diaspora. The distinction between a Jew and an Israeli is disappearing in the eyes of these actors, and the threat has become global, unpredictable, and without boundaries. This blurring creates a situation in which every Jew — regardless of nationality, citizenship, or political stance — is perceived as an extension of Israel, and therefore becomes a potential target for those seeking to harm the state or the Jewish people as a whole.

📢 A Call for Aliyah to Israel and the Example of Zuckerberg

From this reality emerges a clear argument: I maintain that Jews should make aliyah to Israel, including Zuckerberg, and this is also because hostile states that engage in terrorism restrict the use of Facebook in their countries — which makes him a hot, clear, and immediate target. The fact that such states impose limitations on platforms he leads only reinforces the understanding that even globally influential figures are not immune. In such circumstances, Israel becomes the place where Jews can find security, stability, and a space where their identity does not make them vulnerable.

🎡 All of this comes with one reservation:

If the countries where these Jews reside recognize the Iranian terror being carried out against Jews on their soil as a threat to themselves and respond as they should, then they can remain there, and I withdraw this proposal.