מילים שמייצרות מציאות:

תעוד מדבריו של ממדאני מחדשות כאן:

בשנים האחרונות הולכת ומתרחבת תחושה קשה בקרב חלקים מעם ישראל החי בגולה, ובעיקר בניו יורק. אמירות מסוימות שנשמעות בזירה הפוליטית אינן נשארות בגדר ויכוח רעיוני. הן מחלחלות לשטח, משפיעות על הלך הרוח, ומעניקות רוח גבית לקבוצות שכבר הוכיחו שהן מוכנות לפעול באלימות נגד יהודים.

כאשר נאמרת אמירה שלפיה פלסטינאים יכתבו את ההיסטוריא של ניו יורק, המשמעות אינה רק מאבק על נרטיב. בעיני רבים, אמירה כזו מתפרשת כהענקת לגיטימציא לקבוצות שפועלות באלימות נגד יהודים — קבוצות שכבר ביצעו פיגועים רצחניים נגד בני ישראל בעולם. במציאות כזו, קשה להתעלם מהקשר הישיר בין מילים לבין מעשים.

עם אחד — בארץ ובגולה

אי אפשר להפריד בין בני ישראל בישראל לבין בני ישראל בגולה. ההיסטוריא, הזהות והגורל המשותף מלווים את העם לאורך דורות. כל פגיעה ביהודי במקום אחד בעולם מהדהדת בכל מקום אחר. כל אמירה שמערערת את הלגיטימיות של ישראל אינה נשארת בגבולות המפה — היא מחלחלת אל חיי היומיום של יהודים שחיים רחוק מהעימות הישיר.

לכן, כאשר נוצרת אווירה שמסכנת את ביטחונם של יהודים בניו יורק, אין לראות בכך עניין מקומיא בלבד. זהו עניין של עם שלם.

הבחירה של יהודים — והכוח של ניידות

במצב שבו אמירות קשות הופכות לנורמה, וביטחונם של יהודים נפגע, עולה שאלה מהותית: האם על יהודים להמשיך לחיות במקום שבו הם מרגישים מאוימים. הטענה שלך ברורה: אם האווירה בניו יורק הופכת עוינת, ואם אמירות מסוימות מעניקות רוח גבית לאלימות,על יהודים לבוא לארץ ישראל או לעבור לערים אחרות — מקומות שבהם הם יוכלו לחיות בביטחון, לנהל את עסקיהם, ולכוון את תשלומי המס שלהם למקומות שמכבדים אותם.

הכוח של ניידות — של מעבר פיזי וכלכלי — הוא כוח משמעותי. החלטה של קהילות שלמות להעביר עסקים, מגורים ומשאבים לעיר אחרת יכולה לשנות מציאות. זו אינה קריאה לעימות, אלא קריאה להגדרה מחדש של גבולות הביטחון והכבוד.

מילים יוצרות מציאות — ועם ישראל חייב להגן על עצמו

המאמר הזה אינו עוסק באדם מסוים אלא במשמעות של אמירות. מילים יכולות לבנות, אך הן גם יכולות לפרק. כאשר אמירה מסוימת נתפסת כהצדקה לאלימות נגד יהודים, חובה להתריע. חובה לומר בקול ברור: עם ישראל, בכל מקום שבו הוא חי, זכאי לביטחון, לכבוד ולחיים ללא פחד.

כמה מילים בעניין אנטישמיות והמקור והסיבה לאנטישמיות מתוחכמת כמו זאת של ממדאני.

תחילה אדגיש שאמריקה היא ארץ מהגרים ומעמד היהודים בה כאזרחים שווה לכל אדם באמריקה. אין הבדל בין מהגר למהגר מבחינת מעמדו בארץ אליה הוא היגר. אמריקה זאת לא גרמניא, מבחינת אופי אמריקה היהודים לא גרים בה במובן של גולים בארץ ובאדמה של עם אחר.

ברור לכל שיהודים הם משפיעים מאוד באמריקה ולא רק מבחינה כלכלית גם תרבותית. כותבי הסיפור, באים ממקומות התרבות, כמו- ברברה סטרייסנד, כמו בוב דילן, כמו סיימון וגרפונקל, כמו סיינפלד וכמו סבן ועוד רבים. באומרו שהפלסטינאים יכתבו את הסיפור בניו יורק,  נשמעת הקנאה של ממדאני בעם ישראל גם על זאת.

וזה אדם מסוכן מאוד.

למחשבה:

ישראל הוא עם קרובו, נראה מפה שהאיראני חמינאי וזרועותיו אומר זאת וחוטא בזאת: כִּֽי–הִנֵּ֣ה א֭וֹיְבֶיךָ יֶהֱמָי֑וּן וּ֝מְשַׂנְאֶ֗יךָ נָ֣שְׂאוּ רֹֽאשׁ: עַֽל–עַ֭מְּךָ יַעֲרִ֣ימוּ ס֑וֹד וְ֝יִתְיָעֲצ֗וּ עַל–צְפוּנֶֽיךָ: אָמְר֗וּ לְ֭כוּ וְנַכְחִידֵ֣ם מִגּ֑וֹי וְלֹֽא–יִזָּכֵ֖ר שֵֽׁם–יִשְׂרָאֵ֣ל עֽוֹד: 

כאשר ציוה יהוה את משה- וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה קַח לְךָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ וְסָמַכְתָּ אֶת יָדְךָ עָלָיו– משה לא יכל לקבוע למי להעביר את מה שבורא עולם נתן לו כמקרה שבעים הזקנים– וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל- פרשת וזאת ברכה.

פרשת וזאת הברכה– וַיַּ֨עַל מֹשֶׁ֜ה מֵֽעַרְבֹ֤ת מוֹאָב֙ אֶל-הַ֣ר נְב֔וֹ רֹ֚אשׁ הַפִּסְגָּ֔ה אֲשֶׁ֖ר עַל-פְּנֵ֣י יְרֵח֑וֹ וַיַּרְאֵ֨הוּ יְהֹוָ֧ה אֶת-כָּל-הָאָ֛רֶץ– הדברים האלה נכתבו לאחר מות משה ורק מי שהיה עם משה על ההר יכול לכתוב זאת להעיד על זאת וגם לאמר שכך היה וכך יהיה– וְלֹֽא-קָ֨ם נָבִ֥יא ע֛וֹד בְּיִשְׂרָאֵ֖ל כְּמֹשֶׁ֑ה אֲשֶׁר֙ יְדָע֣וֹ יְהֹוָ֔ה פָּנִ֖ים אֶל-פָּנִֽים.

בין זהות לאומית, ספורט גלובלי והזיכרון של עשרים ותשע לקוממיות (1977 לפי הספורות הנוצריות)

הכדורסל הישראלי תמיד היה הרבה מעבר למשחק. הוא נגע בזהות, בהיסטוריה, בתחושת שייכות. קבוצות כמו מכבי תל אביב והפועל תל אביב הפכו לסמלים — לא רק של ספורט, אלא של ישראליות. אבל בעשורים האחרונים נוצר פער מעניין ולעיתים אפילו אבסורדי: הקבוצות שמייצגות את ישראל על הבמה האירופית נשענות כמעט לחלוטין על שחקני רכש מחו״ל, בעוד שהסמלים הלאומיים — ובראשם ההמנון — נשארים חלק בלתי נפרד מהטקס.

אין כאן ביקורת על השחקנים עצמם. רובם מגיעים לכאן בזכות כשרון, עובדים קשה,  חלקם אפילו מפתחים קשר עמוק לישראל. אבל עדיין — יש כאן שאלה מהותית: איך זה שדווקא הסמלים הלאומיים נשמרים, בזמן שהייצוג הישראלי על הפרקט הולך ומצטמצם

כדי להבין את הפער, צריך להשוות בין ההווה לבין העבר — ובעיקר לשנת 1977, השנה שבה מכבי תל אביב זכתה באליפות אירופה והפכה לסמל לאומי אמיתי.

מכבי תל אביב (2024–25)

הפועל תל אביב (2024–25)

מכבי תל אביב 1977 (לפי הספורות הנוצריות-  אנחנו כעת בשנת שבעים ושבע לפי הספורות שלנו)

הישג היסטורי

מכבי תל אביב זכתה באליפות אירופה בשנת 1977 — עם קבוצה ישראלית במהותה, שהצליחה מקצועית בדיוק בזכות הדרך, הערכים והחיבור האנושי שהיו בה.

השוואה בין התקופות

1977

קבוצה ישראלית, מחוברת, טבעית, עם זהות ברורה — והמודל הזה גם ניצח.

2024–25

קבוצות תחרותיות, מקצועיות, גלובליות — אבל עם ייצוג ישראלי מצומצם בהרכב.

למחשבה: כשהכסף מנצח — מה קורה לרוח הספורט

בעידן שבו תקציבים גדולים מאפשרים לקבוצות "לקנות הצלחה" באמצעות רכש זר, נוצר מצב שבו ספורטאים מקומיים נדחקים הצידה. לא בגלל שהם פחות טובים — אלא משום שההשקעה בהם דורשת זמן, תשתיות וסבלנות.

במקום לפתח עתודה מקומית, לבנות שחקנים מגיל צעיר ולהשקיע במאמנים — קל יותר להביא טאלנט מחו״ל שמוכן לשחק כאן מחר בבוקר. זהו קיצור דרך מקצועי, אבל גם קיצור דרך ערכי.

וכשזה קורה לאורך זמן:

• פחות עתודים ישראלים.

• הזהות המקומית של המועדונים נחלשת.

• האוהדים מתקשים להתחבר לשחקנים שמתחלפים כל עונה.

• ורוח הספורט — זו שמדברת על דרך, התמדה וצמיחה מצוינות— לא מטופלת ומשכך לא צומחת מזריעה מהאדמה הזאת.

סיכום

המאמר הזה לא בא לבקר אף אחד. הוא מצביע על פער בין הסמל הלאומי לבין המציאות המקצועית.

ב־1977, מכבי הייתה קבוצה ישראלית אמיתית — עם שחקנים שנולדו כאן ושחקנים שעלו לכאן — כולם חלק מאותה זהות. והדרך הזו גם הביאה אליפות.

היום, הכדורסל הוא גלובלי, מהיר ותחרותי — אבל לפעמים גם מרוחק מהשורשים.

"עופר ינאי, נדחף על המגרש בזמן המשחק נגד פנאתינייקוס על ידי אוהד הקבוצה היוונית שישב על הפרקט. הנהלת פנאתינייקוס הרחיקה את האוהד ושללה לו את המנוי לכל החיים" כאן- באמת תגובה יפה. ברור שהדבר פגע ביכולות הקבוצה לכן ההפסד. אני דורשת משחק חוזר.

"עופר ינאי, נדחף על המגרש בזמן המשחק נגד פנאתינייקוס על ידי אוהד הקבוצה היוונית שישב על הפרקט. הנהלת פנאתינייקוס הרחיקה את האוהד ושללה לו את המנוי לכל החיים" כאן- באמת תגובה יפה. אני דורשת משחק חוזר- ברור שהדבר פגע ביכולות הקבוצה לכן ההפסד של הפועל. למען יראו ויראו ולא יזידון עוד. יוון היא מלכת הספורט ובטוחה אני שיוון יקבלו את הדרישה בהבנה ובאהבה ויסכימו לה ולא יערערו על כך.

המערב למד מהמזרח. המזרח למד מהמערב.

זו לא סיסמה — זו עובדה היסטורית. במוזיקה, כמו בחיים, תרבויות לא חיות בתוך קופסאות. הן נושמות זו את זו.

כשהמערב למד מהמזרח

המלחינים האירופיים — ליסט, ביזה, דבוז'אק, רימסקי‑קורסקוב — לא פנו למזרח מתוך התנשאות, אלא מתוך סקרנות והתפעלות.

הם מצאו שם:

• צבעים חדשים

• מקצבים חופשיים

• מנגינות מלאות תשוקה

• דרמה שאירופה לא הכירה

הם לקחו את זה בשתי ידיים, שילבו ביצירותיהם, והפכו את הצליל המזרחי לחלק מהקלאסיקה המערבית.

כשהמזרח למד מהמערב:

יוצרים כמו עבד אל־והאב לא ויתרו על המזרחיות שלהם. הם פשוט הרחיבו אותה.

הם לקחו:

• תזמורות גדולות

• שכבות של צלילים (הרמוניה = כמה צלילים ביחד שיוצרים "רקע" למנגינה)

• מבנים ארוכים כמו ביצירה סימפונית (יצירה סימפונית = יצירה ארוכה שמתפתחת כמו סיפור)

• כלים אירופיים

והלבישו אותם על מקאמים מזרחיים (מקאמים = "סולמות" מזרחיים, כל אחד עם טעם משלו), על סלסול, על נשמה.

התוצאה לא הייתה "מערבית" ולא "מזרחית". היא הייתה שלהם — יצירה חדשה, חיה, אמיצה.

ומה זה מלמד אותנו:

שמי שמנסה לחלק את התרבות ל"גבוהה" ו"נמוכה", ל"מערבית" ו"מזרחית", ל"מתוחכמת" ו"פשוטה" — לא באמת מקשיב.

היוצרים עצמם — אלה שבאמת הבינו מוזיקה — לא פחדו להיות מושפעים זה מזה לא פחדו ללמוד. לא פחדו לאהוב את מה ששונה מהם.

הם ידעו שתרבות לא נבנית מחומות. היא נבנית מגשרים.

חלק ראשון: איך מלחינים מערביים השתמשו בצליל המזרחי

המלחינים האירופיים של המאה ה‑19 וה‑20 גילו במזרח משהו שהם לא מצאו בבית: חופש, צבע, דרמה, אקזוטיקה, מסתורין.

הם לא ניסו "להעתיק" את המזרח — הם קיבלו ממנו השראה.

דוגמאות בולטות:

1. ז’ורז’ ביזה — "כרמן" ו"ארלזיאנית"

ביזה השתמש במקצבים ובמנגינות שמקורם בשירה צפון‑אפריקאית ובמוזיקה ספרדית‑מזרחית. למשל:

• "הבולרו" ב"כרמן" בנוי על מקצב שמקורו במזרח.

• השימוש בכלי הקשה ובסולמות מינוריים "מזרחיים" יוצר תחושת דרמה וחום.

2. פרנץ ליסט — "רפסודיה הונגרית"

ליסט הושפע עמוקות ממוזיקה צוענית, שמקורה במזרח התיכון ובהודו. הוא שילב:

• קישוטים (סלסולים)

• קפיצות בין מקצבים

• סולמות המזכירים מקאמים כמו חיג’אז

3. רימסקי‑קורסקוב — "שחרזאדה"

זו אולי הדוגמה המובהקת ביותר. היצירה כולה מבוססת על דימוי של "אלף לילה ולילה":

• סולמות מזרחיים

• כלי נשיפה המדמים חליל בדואי

• מקצבים "מתנדנדים" שאינם מרובעים

• אווירה של מדבר, ים, מסתורין

רימסקי‑קורסקוב לא ניסה להיות "ערבי". הוא יצר מערביות עם ניחוח מזרחי — וזה הפך לקלאסיקה.

4. דבוז’אק — "מן העולם החדש"

דבוז’אק הושפע ממוזיקה אינדיאנית ואפרו‑אמריקאית — שגם לה שורשים מזרחיים‑אפריקאיים. הוא שילב:

• מקצבים חופשיים

• מנגינות המבוססות על קריאה‑תגובה

• שימוש בכלים המדמים תופים שבטיים

חלק שני: איך יוצרים מזרחיים השתמשו בכלים מערביים

כאן הסיפור הפוך — אבל לא פחות מרתק. יוצרים מזרחיים לא "נטשו" את המזרחיות שלהם. הם פשוט הרחיבו את השפה המוזיקלית שלהם.

למשל מוחמד עבד אל‑והאב, עבדל חאלים חאפז, באליח חאמדי, פיירוז והאחים רחבאני ומרסל כאליפה.

מה הם למדו מהמערב:

• תזמורות גדולות בסגנון סימפוני

• הרמוניות עשירות (שכבות של צלילים)

• מבנים ארוכים שמתפתחים כמו סיפור

• כתבו שירים עם מבנה "פזמון–בית" מערבי

• שילבו גיטרה חשמלית, אקורדיון, כינור מערבי, סקספון וכו'

• כלים אירופיים: פסנתר, גיטרה, כינור מערבי, צ'לו

וביחד עם כל זאת, הם שמרו על מוסיקה ברוח המזרחית.

• מקאמים (חיג’אז, ביאת, סיקה, נהוואנד ועוד)

• סלסול

• שירה מבוססת רגש

• קצב מזרחי (מקסום, ואלס מזרחי, סמאעי)

חלק שלישי: למה זה חשוב היום:

כי זה מפרק את המיתוס שמוזיקה מזרחית "נחותה".

אם היא הייתה נחותה — למה ליסט, ביזה ורימסקי‑קורסקוב התאהבו בה. למה הם בנו עליה יצירות ענק.

כי זה מראה שהמוזיקה המזרחית שווה למערבית.

עבד אל־והאב הוכיח שאפשר לקחת מקאם מזרחי ולהפוך אותו ליצירה תזמורתית שרבים שומעים אותה עד ימינו אנו.

כי זה מזכיר לנו שהתרבות איכותית יותר כשהיא מאפשרת.

כי זה מלמד שהצליל "האחר" הוא לא איום — הוא עולם של אפשרויות חדשות.

כי זה מזכיר לנו שמוזיקה היא גשר

לא חומה. לא תחרות. לא דירוג. אלא שיחה בין תרבויות.

לסיכום:

המערב למד מהמזרח. המזרח למד מהמערב. והמוזיקאים — כמו תמיד — ידעו את זה לפני כולם. הם לא פחדו לשלב, לא פחדו ללמוד, לא פחדו לאהוב את מה ששונה מהם. וככה נולדה מוסיקה שנוצרה לפני הרבה מאוד שנים ואהובה גם בימינו אנו.

 בחינת מגמת המוזיקה בקריית שרת מול תלמה ילין 1995-2025 לפי הספורות הנוצריות– עלות מול תועלת והצעות לעתיד:

מבוא:

מגמות המוזיקה בתיכונים נועדו לטפח כישרון אמנותי, לפתח יצירתיות ולהכשיר תלמידים לקריירה מקצועית. אולם כאשר מדובר ב"חינוך אפור" – כלומר השתתפות כספית נוספת מצד ההורים – עולה השאלה האם התועלת מצדיקה את העלות, במיוחד כאשר שיעור הבוגרים הפעילים נמוך יחסית.

טבלה להבנה:

 ניתוח עלות מול תועלת:

קריית שרת חולון:

• תועלת מקצועית: רק אחוז קטן מהבוגרים מצליחים להפוך את המוזיקה לקריירה מלאה.

תלמה ילין:

• תקצוב ציבורי רחב יותר: בית ספר ארצי לאמנויות, מתוקצב באופן מלא.

• תועלת חינוכית: גבוהה מאוד, רוב התלמידים מתמקדים באמנות.

• תועלת תרבותית: תרומה משמעותית לחיי התרבות בישראל.

• תועלת מקצועית: מאות בוגרים מתפרנסים מהמוזיקה, שיעור גבוה בהרבה.

מסקנה:

• קריית שרת: המגמה מעניקה ערך חינוכי לתלמיד, אך התועלת המקצועית נמוכה ביחס לעלות.

• תלמה ילין: מוכיח את עצמו כמוסד שמייצר באופן עקבי אמנים פעילים ומתפרנסים מהמוזיקה.

הצעות לעתיד:

1. בדיקה מחודשת של הצדקת ההפעלה: יש לבחון אם התועלת המצומצמת מצדיקה את המשך ההשקעה במגמה בקריית שרת.

2. הסרת חסם התשלום הנוסף: פתיחת הלימודים לכלל התלמידים ללא תשלום תאפשר נגישות רחבה יותר ותצמצם אי־שוויון.

3. משיכת כישרונות חדשים: ביטול תוספת התשלום יאפשר לתלמידים מוכשרים מחולון להצטרף על בסיס כישרון בלבד, ובכך יגדיל את הסיכוי ליותר אמנים פעילים שייצאו מהמגמה.

4. הגדלת התקצוב העירוני: השקעה ממשלתית ועירונית תאפשר למגמה להכשיר יותר תלמידים איכותיים.

5. חיזוק הקשר עם מוסדות מקצועיים ותלמידים כשרונים: שיתופי פעולה עם בתי ספר גבוהים למוזיקה יבטיחו מסלול אמיתי לקריירה.

סיכום:

מגמת המוזיקה בקריית שרת חולון היא מסגרת בעלת ערך חינוכי ותרבותי, אך כיום היא מתקשה להצדיק את עצמה מבחינת עלות מול תועלת. הסרת חסם התשלום לא רק תצמצם את פערי האי־שוויון, אלא גם תביא כישרונות חדשים למגמה – מה שיגדיל את מספר האמנים הפעילים מחולון ויחזק את תרומתה לתרבות הישראלית.

מבוא:

צריכת תרבות, בידור וספורט לנפש היא מדד חשוב להבנת רמת החיים, איכות הפנאי והנגישות לתרבות במדינה. בישראל, נתוני השנים האחרונות מצביעים על ירידה מינורית אך עקבית בהוצאה לנפש על תחומים אלו, במיוחד בקרב חמישונים נמוכים. כאשר משווים את הנתונים למדינות אירופאיות החברות ב־OECD, הפערים הופכים בולטים יותר ומעלים שאלות על מדיניות ציבורית, נגישות תרבותית ושוויון הזדמנויות.

צריכת תרבות בישראל לפי חמישונים – השוואה בין 2022 ל־2024 לפי הספורות הנוצריות:

השוואה בינלאומית – ישראל מול מדינות OECD באירופה:

תחומים הכלולים בצריכה התרבותית:

ההוצאה כוללת את כל תחומי התרבות, האמנות והפנאי:

• תרבות ואמנות: מוזיאונים, תיאטרון, קולנוע, מופעי מחול ומוזיקה, ספרים, פסטיבלים, יצירה אמנותית.

• בידור ופנאי: סטרימינג, טלוויזיא, רדיו, משחקים דיגיטליים, חוגים, סדנאות, פארקים.

• ספורט וחינוך בלתי פורמלי: חדרי כושר, חוגי ספורט, כרטיסים לאירועי ספורט, ציוד ספורט, חוגים חינוכיים.

תובנות וסיכום:

• הירידה בצריכה התרבותית בישראל בין 2022 ל־2024 היא מינורית במספרים אך משמעותית בהשפעה.

• הפערים בין חמישונים מעידים על אי־שוויון גישה לתרבות.

• ישראל נמצאת בתחתית ההוצאה לנפש על תרבות ביחס למדינות OECD באירופה.

• יש מקום למדיניות ציבורית שתשקם את ההשקעה בתרבות, תרחיב את הנגישות ותצמצם פערים.

בשורה התחתונה, שלא תדמי לעצמך שחסון שר לך וזה האוחצ'ה שעושה לו צרות ולא את אשה. נו, את יודעת שההומואים מדברים בינם לבין עצמם בלשון נקבה.. זאת לא אישה שהוא שר לה... יכול להיות שכדי לשמור לעצמו נתח שוק ושלא יברחו הבנות לעמדי הוא יקבל הוראה מההפקה להצהיר שהוא דו מיני..

זאת האמת, אם תגידו שמעליבה אני את מר חסון, זה כמו שתגיד לבן זונה שהוא בן זונה, זאת האמת, הבן זונה יעדיף לרוב להשאר בארון ומשכך לא נאה לחשוף את הזונה, אלא אם בן הזונה הפך למניאק אז אין בעיה.. אז כך שאתה לא יכול לדרוש פנדל. תראה אצל קיציס איך הם מציגים את כץ או את רגב או את גוטליב, בדרך מאוד מעליבה שאתה מאשר אותה ולא נשכח את הדחקות שהם היו עושים על מופז. ולא נשכח את הדחקות שקודמיהם עשו על דוד לוי.  אז על אחת כמה וכמה אין לך כל זכות לטעון משהו בענין דברי אלה וברור כשלאחר שמר חסון יצא מן הארון,  כשאשה תשמע אותו ברדיו בנסיעה הבייתה אחרי עבודה לאורך כביש החוף בעת שקיעה, ביודעה זאת  לא תוכל לעוף עליו כשהוא שר אני אוהב אותך וחולם עלייך בלילות. יש התכנות שהיחצן של מר חסון ישמע את דברי וישלם כמה ג'ובות לחבורת בנות שישדרו חוויות שמיעה מהן, על הריגושים שלהם שלמרות שהחבר שלה שלח לה שיר של חסון היא התרגשה ומפה תופעת העדר, הדבר יפתח שוב את שערי הצרכניות ממין נקבה למר חסון.

ומה אני אומרת,זה כמו שאשתך שוכבת עם אדם שאינו אתה  וחולמת שזה אתה.

הלאה...

תבין, הנמס בגשם והעף ברוח נזרק מביתו לרחוב ושם הוא נכנס לעולם ההומוסקסואלי כזונה ממין זכר, למעשה הנופל הזה נפל לעולם שזנה בו ואין שומע את הילד שגדל ואולי נחלץ מזנות והוא הומו נשוי מחוץ לארון יש כאלה שלא נחלצו ואתה יכול לראות שאריות מהם שעדיין ברחוב מתוקף גילם המבוגר- שלושים פלוס מינוס הם מתקשים להתפרנס מהמקצוע. לא נראה שהגופים הפמיניסטיים שיש מהן גיי פרנדלי, וקהילת ההומואים משקיעים מהתקציבים שהם מקבלים מהמדינה ומעריית TLV לחלץ את הזונות מהגן.

AT THE AGE OF 56 I REALIZED THAT I NEVE DRIVE THRUGH ATUNA IN A SPORTS CAR WITH THW WARM WIND IN MY HAIR.

יש שיר של ברסאנס שקוראים לו- LA PASSANTES.השיר הוא שיר תודה לאנשים שברסאנס היה רואה או שומע מהשביל הקרוב לחלון חדרו.לברסאנס היה חלון שממנו היו נשמעים הקולות מהרחוב.גם לי יש חלון כזה.יש גם שביל כזה מתחת לחלוני שנוהגים ללכת בו מ.. אל...ושומעים את הקולות של האנשים. את השיחות.לעתים שומעים רק את קולות הצעדים שמייצרים נעלי ההולכים.. אפשר גם לדעת איזה סוג נעליים.. אם כפכפים , או נעלי עקב.. ובבוקר מוקדם כשהרחוב שקט, אפשר גם לשמוע הולכים עם נעלי ספורט.וקול משאית האשפה.. קול המטאטא של מטאטא הרחובות ואחריהם את האנשים שהולכים לכיוון האוטובוס. לעבודה לבית הספר.גם כשהם חוזרים שומעים אותם הולכים.הביתה.

גם בצרפת לא הייתי.לא ישבתי בשאונס אליזה על קפה וקורוסון.